[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנטואן א. פלרי
/
קראי לי אבא

נומי נומי ילדתי
נומי נומי
נים.



הוא ישב תחת אחת הצליות הצבעוניות שעל שפת הבריכה, רגליו
מונפות על ההדום, על חזהו ספר שלא ראה בו עניין יותר ועיניו
מוסתרות תחת משקפי שמש שחורים שמטרתם הייתה להסתיר את עיניו אך
לאו דווקא מהשמש, ובאותה מידה לנסות להסתיר את מחשבותיו, שכן
העיניים הן הצוהר לנשמה - נשמה שהתבייש בה כל-כך.
הוא התבונן בילדה הקטנה בעלת בגד הים הארגמני והמצופים הכתומים
המשוכים על זרועותיה. אותה ילדה, כבת שש או שבע, קיפצה לה כל
היום מצד לצד, מנופפת בידיה וקופצת לבריכה, קוראת להוריה
להסתכל כיצד היא שוחה יפה, ושוב יוצאת מן הבריכה, אוכלת דבר מה
וממשיכה לקפץ על הדשא היבש. כמו פרפר צבעוני וחמקמק במיוחד
המנתר מפרח לפרח, מערוגה לערוגה. שערה הבלונדי היה אסוף לשתי
צמות רטובות ולא ארוכות במיוחד ששיוו לה מראה תמים ומתקתק.
עיניה היו ירוקות וגדולות, בורקות מאושר. חיוכה הרחב חשף סדרה
של שיניים קטנטנות וחמודות, ואת לחייה עיטרו שתי גומות נהדרות.
היא לא הייתה גבוהה לגילה; להפך, מראה כולו היה קטנטן ועדין,
שברירי אפילו, אך שמחת החיים הילדותית שבה העצימה אותה.
הוא התבונן בה מוקסם. כך התבוננו בה כל הרוחצים בבריכה, למען
האמת; כאשר פוגשים ילדה חמודה ותזזיתית שכזו אי אפשר שלא
להתפעל. הוא העביר מבטו אל ידיו וחזהו שהחלו להאדים מאור השמש,
לאחר מכן השיב מבטו אל חזהו - שערותיו הדלילות החלו להאפיר.
הוא שלף מראה מתיקו ובחן את פניו - צדעיו וזיפיו האפירו גם הם.
לחייו, כמו צדי ארובות עיניו האפורות כקרח, התמלאו קמטים. הוא
מזדקן. הוא השיב את משקפי השמש לעיניו והמחשבה על הזקנה מילאה
אותו פחד ומרמור. החיים חלפו להם על פניו בלא משים כשם שחולפים
על פניו בריצה הילדים הקופצים אל המים. הוא לא הספיק דבר בחייו
וכבר הם מתחילים לחלוף. הכיצד?
הוא העביר מבטו אל הילדה שכעת הייתה בתוך המים הרדודים,
משתעשעת במילוי דליים במים וריקונם חזרה אל תוך הבריכה. הוא
התאהב בה, אי אפשר היה שלא. אך בעודו מעריץ אותה התמלא לבו
מרירות על חייו שלו, אותם חיים ריקים וחסרי משמעות או שמחה,
אותם חיים קרים נטולי משפחה. תמיד היה לבד, מעולם לא נשא או
אהב אישה, מעולם לא נתן לאדם להתקרב אליו מספיק כדי לפתח אליו
סוג כלשהו של רגש. נעול ומסוגר היה מבפנים, כמו כספת המגנה על
רגשותיו. לא היה צריך את החברה שתפגע בו, לא היה לו טעם באדם
בחייו, לכן הרחיק מעליו הכול - הסתגר.
אך עכשיו, כאשר הביט באותה ילדה, התמלא לבו צער על אותו בריח
שברא ללבו. בראותו אותה הבין שדבר נפלא שכזה לעולם לא יהיה
שלו, לעולם לא תהיה לו ילדה משלו, ילדה יפה וחמודה שתאהב אותו
ותתפנק עליו. לעולם לא יהיה אב, לעולם לא יחזיק כף יד קטנה
בכפו המגושמת. החיים לפתע נראו לו ריקניים כל-כך בלא ילדה
שיגדל, בלא אהבה לצדו. הוא החל להתאהב באותה ילדה שהאירה את
עיניו יותר ויותר, הוא חשק בה שתהיה שלו, חשק בה שתציל את חייו
מהבדידות והריחוק שהוא נתון בהם, חשק בה שתאהב אותו ותיאהב
על-ידיו. הוא רצה שתהיה שלו, רצה אותה אצלו, לא רצה אחרת אלא
אותה - את המקסימה ביותר, שתהיה שלו ורק שלו, שיתפעלו ממנה
כולם ומאהבתה אליו. הוא רצה להיות אבא ולהיקרא אבא, זו הדרך
היחידה להציל את חייו.



בחליפתו האפורה ועניבת התכלת, שגרמה לו להילחץ אף יותר ולהרגיש
חנוק בתוך עצמו, הוא ישב על אחת הכורסאות הצדדיות בלובי בית
המלון. לצדו נחה כוס קוניאק שמטרתה הברורה הייתה לנסות ולהרגיע
את חושיו. הוא הבחין שלפני כמה דקות הוריה של הילדה יצאו מבית
המלון בבגדים מהודרים, הניח שלשם ארוחת ערב נהדרת כלשהי.
המשמעות הגדולה יותר של אותו עניין הייתה בעיניו עצם העובדה
שהילדה עכשיו בוודאי ישנה לבד בחדרה.
הוא ניגש אל דלפק הקבלה ותופף באצבעותיו בעצבנות על השיש
האדמוני.
"שלום, אדוני. במה אוכל לעזור לך?" שאלה באדיבות הפקידה.
"או, כן, תודה," אמר בבלבול. "משפחת גרייס, חדר 3013, אני אמור
לשמור להם על הילדה, פשוט אני חושש שכבר איחרתי ובוודאי הם
יצאו."
"בסדר, אני אבדוק. מה שמך בבקשה?"
"בילי. בילי-בוב."
כמה דקות חלפו ופקידת הקבלה חזרה אליו ומפתח בידה. "קומה
שלישית, עד הסוף ימינה," אמרה.
"או, תודה," אמר כלא מאמין שהתכסיס עבד.
"היא ילדה כל-כך חמודה," הוסיפה הפקידה בנימה אמהית משהו.
"הכי מקסימה בעולם," השיב והסיט את שערו ימינה.
ראשית עלה לחדרו והחליף בגדים, את החליפה הכניס במזוודה ונשא
אותה בידו. "אני מקווה שהיא לא מפחדת מליצנים," אמר בלבו בעודו
מאפר את פניו, "אך מדוע שילדה שמחה שכזו לא תאהב ליצנים?" הוא
תחב את אפו אל תוך האף הספוגי והאדום ויצא מהחדר.
כמה דפיקות על דלת חדר 3013 וקול חלוש נשמע מצדה השני של דלת
העץ. "מי זה?"
"הליצן בילי-בוב!" הוא אמר בקול המצחיק ביותר שיכל להעלות
בגרונו.
"ליצן?!" אמרה הילדה בתמיהה ופערה רווח קטנטן בין הדלת למשקוף
שדרכו תוכל להתבונן באותו ליצן בלתי קרוא.
"כן, ליצן! לא אמרו לך שאבא ואמא הזמינו לך ליצן? מה חשבת, שהם
ייסעו להתענג במסעדה וישאירו אותך לישון כאן לבד עצובה?! מה
פתאום!" אמר ותיבל את סוף משפטו בצפצוף בצפצפה שבידו. הילדה
הכניסה אותו אל תוך החדר החמים ומבטה מלא התפעלות.
"זה בשבילך," אמר והושיט לה זר פרחים שהשפריץ מיד מים על פניה.
הילדה פרצה בצחוק מתגלגל. "מצחיק!" הוסיפה.
"מה שמך?" שאל.
"ג'ניפר."
"שם נהדר! אני בילי-בוב הליצן אבל את יכולה לקרוא לי 'אבא'."
"אבל אתה לא אבא שלי..." אמרה הילדה עם חיוך כמנסה להבין את
הבדיחה.
"כן, אבל זה הכינוי שלי, ככה כולם קוראים לי, 'אבא'."
"טוב, 'אבא'," אמרה הילדה וצחקה.
"את אוהבת בלונים, ג'ניפר?"
בעיניים ירוקות בורקות מאושר היא הנהנה בראשה להסכמה.
"ומה עם גורי כלבים קטנים וחמודים?"
שוב הנהון להסכמה.
"נהדר! אז נשלב את שניהם!" קרא בילי באושר ולאחר כמה דקות
הושיט לילדה המאושרת כלבלב מתנפח שהכין מבלון אדום. לאחר כרבע
שעה נוספת של משחקים וצחקוקים וצפירות בצפצפות שונות ומשונות,
שאל הליצן - "אז איפה את הכי אוהבת לאכול, ג'ניפר?"
"צ'אק-אן-צ'יז!" קראה באושר וידיה מונפות באוויר.
"צ'אק-אן-צ'יז? אבל זה רחוק מאוד... שניסע בכל זאת?"
"כן!"
"נוסעים לצ'אק-אן-צ'יז!" קרא והילדה קופצת באושר ומחבקת את
רגליו. בילי השתדל לקבור בתוך עצמו את דמעות האושר הלא טהור
שהציף את לבו.
"אז קדימה, להתלבש כדי שנוכל לצאת. ואני אתלבש גם - אי אפשר
להיכנס לצ'אק-אן-צ'יז בבגדי ליצן - זה מגוחך!" אמר ונכנס לחדר
האמבטיה להחליף את בגדיו ולהסיר את איפורו מעל פניו.
"אוי, כמה שאת יפה!" אמר בהתפעלות כשיצא וראה את ג'ניפר לבושה
כולה בחוסר טעם האופייני במיוחד לילדים שמחים שרוצים ללבוש את
כל הבגדים הצבעוניים כולם ברגע אחד ולא חשוב כמה מוזר ייראה
הדבר.
"קדימה, יוצאים!" אמר וידו אוחזת בכף ידה הקטנה והעדינה. כאשר
הגיעו אל קומת הלובי ביקש ממנה לעצור ולחכות אתו מעט ליד
המעליות. הוא חיכה לרגע שפקידת הקבלה תיכנס לחדרון המפתחות
והטפסים שמאחוריה, וכאשר עשתה זאת הלכו שניהם בצעדים מהירים.
הוא הניח את מפתחות חדר 3013 על הדלפק ויצא יחד עם ג'ניפר מבית
המלון.
כאשר נכנסו ל'פורד' הישנה שלו הוציא מתא הכפפות קלטת והכניסה
לטייפ. "אני מקווה שאת אוהבת 'רחוב סומסום', ג'ניפר," אמר לה.
"בטח!" קראה הקטנטנה באושר. הוא חגר לה את חגורת הבטיחות וכיסה
אותה בשמיכת צמר דקה.
"אני מציע שתשני קצת, כבר מאוחר והנסיעה לצ'אק-אן-צ'יז ארוכה
מאוד."
"טוב, כך לא אהיה עייפה כשנגיע!"
"בדיוק! את כזו ילדה נפלאה! לילה טוב!"
"לילה טוב, בילי!"
"לא בילי!" אמר וניסה להסתיר את הזעם בעיניו. "לא בילי!
'אבא'!"
"אבל אתה כבר לא ליצן..." אמרה ג'ניפר בקול פגוע במעט מכעסו של
בילי.
"לא משנה! גם כשאני לא ליצן - לא בילי! תמיד 'אבא'!"
"בסדר... לילה טוב."



בדיוק כמו שהוא תכנן, הילדה נרדמה במשך כל הדרך. הוא נהג במשך
שבע שעות רצופות, ללא עצירות, כל הדרך לצ'אק-אן-צ'יז.
צ'אק-אן-צ'יז שבצפון המדינה.
"בוקר טוב!" אמר לה כשראה את ברק עיניה הנפקחות.
"עדיין לא הגענו?" שאלה בתמיהה.
"אנחנו כמעט שם!" אמר וידיו מתופפות על ההגה בקצב מוזיקת
הקנטרי שבקעה מן הרדיו. לאחר כשעה וחצי נוספות של נסיעה, וכמעט
תשע שעות רצופות של נהיגה על-טבעית מצד בילי, שכבר איבד את
התחושה בירכיו, הם הגיעו לעיר מגוריו ונכנסו לאכול
בצ'אק-אן-צ'יז כמו שהובטח לג'ניפר.
לאחר מכן, כששניהם שבעים ומאושרים, יצאו לקניות בסופרמרקט.
כאשר נכנסו לקח בילי עגלת מזון גדולה לידיו והושיט לג'ניפר
עגלת מזון קטנה לילדים. "עכשיו המטרה שלך היא למלא את העגלה
בכל הממתקים והחטיפים שאת אוהבת!" חיוך רחב נסוך על פניה של
ג'ניפר המתוקה וחשף שתי גומות חן שיכלו למוסס כליל את לבו של
בילי. הוא החליט להסיר את משקפי הראייה שלו ולהרכיב שוב את
משקפי השמש על גשר אפו, הסופרמרקט בכל זאת היה מקום הומה אדם.
כאשר סיימו כבר לארוז את המצרכים כולם בשקיות ופנו כבר ללכת,
הביט בילי במרקע הטלוויזיה הקטנה שעמדה בקופה הראשית. הקריינית
הודיעה על ילדה כבת שש שנעלמה מחדרה בבית המלון אתמול בערב,
ותמונה מעט ישנה של ג'ניפר התנוססה מאחוריה.
"ג'ניפר, אנחנו צריכים ללכת..." הוא אמר, לחוץ כולו, ותמך בגבה
של ג'ניפר אל כיוון היציאה. "מהר, ג'ניפר..." לחש לה
בתוקפנות.
ברגע שיצאו מן הסופרמרקט אחז בילי את השקיות בידיו ואמר -
"עכשיו תחרות ריצה עד המכונית!"
כאשר כבר היו על הכביש המהיר לכיוון הפרברים שבהם שכן ביתו של
בילי-בוב הוא לא יכל לשלוט ביצריו והחל להגביר את המהירות, הוא
רק רצה להיות כבר בבית, להשלים את המשימה.
אך לא עברו יותר מכמה דקות וכבר הגיחה מאחוריו ניידת שסימנה לו
לעצור בצד הדרך. הוא הכה על ההגה בעצבים. "עכשיו משחקים
מחבואים," הוא אמר לג'ניפר בלי הצלחה להסתיר את לחצו. "מהר -
מתחת למושב, להתחבא!" אמר וכיסה בשמיכת הצמר וכמה מצרכים את
ג'ניפר המבולבלת מפחד, מקופלת צמוד למושבה. היא הייתה כל-כך
קטנה, זו לא הייתה מלאכה קשה מדי להסתיר אותה. הוא עצר בצד
הדרך וניסה לשמור על קור-רוח.
"שלום, אדוני," אמר השוטר ורכן אל עבר חלונו של בילי, "ממהר
למקום כלשהו? כי נסעת קצת מהר, אתה לא חושב?"
"מצטער, פשוט נקעתי את הרגל והיא מעט כבדה עכשיו, כנראה שלא
שמתי לב, אני לא מסוגל לשלוט בה ממש כשהיא במצב כזה," אמר ומחה
את הזעה הקרה ממצחו ומזיפיו.
"אני מבין. רישיונות בבקשה."
לאחר כמה בדיקות בניידת, חזר אליו השוטר. "אני אאלץ לרשום לך
דו"ח בכל זאת."
"אני מבין," אמר בילי והזעה הקרה אינה פוסקת מלכסות את מצחו,
הוא התבונן אל ערימת המצרכים שמתחתיה שכבה ג'ניפר מקופלת כולה
- היא לא זזה. הוא תהה שמא היא עוצרת את נשימתה... רק עוד קצת
והכול יהיה בסדר.
השוטר הושיט לו את הדו"ח והפנה את גבו ללכת, ג'ניפר התעטשה
בקול עמום.
"לבריאות," אמר השוטר לבילי שמשך באפו.
"קצת מצונן, זה הכול," אמר בילי וחייך, מנגב את אפו היבש.
כאשר חלפה הניידת על פניהם ובילי התניע את המכונית, אמר
לג'ניפר שהיא כבר יכולה לצאת ממקום מחבואה.
"עשית עבודה מצוינת, נפלאה שלי!" אמר לה מלא באושר.
"למה אמרו לנו לעצור? למה הייתי צריכה להתחבא?"
"אה, זה? זה סתם חלק מהמשחק, אל תדאגי," ניסה להרגיעה.
"עשיתי משהו רע?" שאלה בחשש.
"לא! מה פתאום?! חמודה שלי, את ילדה מדהימה. לא עשית שום דבר
רע, יקירתי, זה הכול היה סתם, עכשיו הכול בסדר," אמר וליטף את
שערה הזוהר כחוטי זהב טהור על ראשה.



כאשר הגיעו לביתו השתעשעו במשחקים מכל המינים - ממשחקי קופסה
וקלפים, לקיפוצים על המיטה והספות, לתחפושות ובניית מבצרים.
הוא התבונן בילדה הקטנטונת שקיפצה כעת במורד המדרגות וחברה
בקול שירתה הצייצנית אל שירי "החבובות" שבקעו מן הטייפ, עולה
ויורדת בגרם המדרגות, עולה ויורדת - וכוחה לעולם אינו תש, שפע
של אנרגיה ושמחת חיים שאין לו קץ. תמיד מחייכת, תמיד צוחקת,
פשוט חיה. הוא התבונן סביבו בבלגן ששרר בבית - תחפושות
זרוקות לכל עבר, ממתקים מפוזרים בכל פינה, משחקים שונים
מעורבבים יחד באי-סדר. הוא התבונן בכל אלו ורצה לזעוק מאושר,
רצה לרוץ ולחבק אותה, רצה להודות לה על החיים שבראה בו כך
פתאום. לראשונה מזה שנים הרגיש מאושר כל-כך, היה זה הפרק זמן
הארוך ביותר בחייו שלא חשב מחשבה רעה, אפילו לא אחת. היה זה
פרק הזמן הארוך ביותר שהכאב לא התגנב אליו, שהקולות לא חדרו אל
תוך ראשו, שהחיים לא פילסו את הדרך אל לבו. הוא פשוט הרגיש
נהדר.
לאחר שסידרו את הבית יחד ואכלו ארוחת ערב של כריך חמאת בוטנים
וריבה עם כוס חלב ועוגיות ממולאות - כבקשתה של ג'ניפר, ישבו
לצפות ב"שלגיה" של דיסני, מכורבלים יחד תחת שמיכת הצמר שנחה על
הספה. בסיום הצפייה כבר החל להיות מאוחר וג'ניפר, שנרדמה קלות
במהלך הסרט, החלה לשפשף את עיניה. הוא אחז אותה בידיו ונשא
אותה אל החדר שהכין במיוחד עבורה. הוא הניח אותה במיטה, מכסה
אותה טוב-טוב כך שלא תיכנס ולו טיפה אחת של קור תחת השמיכה.
הוא ליטף את ראשה ונשק לה על מצחה. הוא הושיט ידו והוציא את
אחד הספרים מעל המדף, התיישב והקריא לה סיפור שלפני השינה.

So Horton stopped splashing. He looked toward the sound.
"That's funny," thought Horton. "There is no one around!"
Then he heard it again! Just a very faint yelp,
As if some tiny person were calling for help.
"I'll help you," said Horton. "But who are you? Where?"
He looked and he looked. He could see nothing there
But a small speck of dust blowing past through the air.##

הוא ישב כך והתבונן בה ישנה במשך יותר משעה. הקשיב לקול
נשימותיה, עקב אחר עפעפיה, שמע ופירש את מלמוליה ותזוזותיה,
מנסה לדמיין את חלומותיה. הוא התאהב בה - היא הייתה כל מה שרצה
אי פעם בחייו.



הם ישבו על השטיח ושיחקו בבובות בבוקר היום שלמחרת.
"תאמרי לי, ג'ניפר - יש לך חברות טובות בבית-הספר?" שאל.
"הייתה לי חברה טובה אחת..." אמרה בעודה מלבישה את בובתה.
"למה הייתה? מה קרה?"
"היא הייתה נחמדה בהתחלה... אבל אחר-כך נהפכה להיות רעה
אליי."
"מה היא עשתה?" חקר.
"היא שכחה ממני ולא שיתפה אותי יותר, ולפעמים גם קראה לי
טיפשה."
"זה לא נעים כששוכחים אותנו ודוחקים אותנו הצדה," אמר בעצב,
"וכשקראה לך טיפשה, האמנת לה?"
"לפעמים..."
"אסור לנו להאמין לאנשים כאלה, אסור להקשיב לאנשים שמזלזלים
בנו ודורכים עלינו. לפעמים הם לא מבינים בכלל מה הם אומרים
וכמעט תמיד הם משקרים. אנחנו צריכים להתעלם מהם," אמר בעצב
והביט אל תוך עיניה העצובות אך מבינות. "ובכלל, את ילדה חכמה
מאוד - ראיתי את זה בך מהשנייה הראשונה," הוסיף וליטף את ראשה
ברוך כאשר לפתע הבחין בתזוזה ליד חלון המטבח.
"ג'ניפר," אמר והניח את הבובה מידו, "תעלי עכשיו לחדרך ותרדי
רק כשאקרא לך חזרה."
"אבל למה?" שאלה בתמימות וקולה נוגה.
"מהר!" השיב בביטול. צייתנית כתמיד - הקשיבה לקולו.
הוא ניגש אל החלון שבמטבח והסיט את הווילון ימינה. בזווית עינו
הבחין בגנן של השכנים. "בוא הנה, בחור!" קרא לו בכעס. "בוא
הנה!" זעק, "תסביר לי למה אתה חושב שיש לך זכות לדחוף את האף
לעניינים לא שלך?! למה?! זו הפעם האחרונה שאתה מסתכל לי אל תוך
הבית! וזו הפעם האחרונה שאתה בכלל מתקרב אל החצר שלי! מובן?!"
צעק ולא ציפה לתשובה, רק סגר את התריס והסיט את הווילון. לאחר
מכן גם בדק שדלת הבית אכן נעולה.
כאשר חזר לסלון הבחין בג'ניפר עומדת על אחת המדרגות ועיניה
פעורות. הוא הוריד את משקפיו, שפשף את עיניו קלות ואמר בלחש -
"לא קראתי לך לחזור..." לרגע התבייש בצעקותיו.
"למה הייתי צריכה לעלות למעלה?" שאלה בתמימות.
הוא לא השיב, רק הלך מצד לצד כסהרורי, אוחז בראשו בחוזקה כלא
מבין את עצמו.
"הייתי ילדה רעה?"
הוא נענע בראשו לשלילה וידיו עדיין מושכות בשערותיו.
"על מי צעקת, בילי?"
"'אבא'!" גער בה והמשיך ללכת מצד לצד של החדר, לא מתייחס אליה,
לא מביט בה, רק חושב. ג'ניפר, עדיין המומה מצעקתו, ישבה בפינת
המדרגות, מכונסת בתוך עצמה, מפוחדת וכבר לא בטוחה, ידיה שלובות
מעל ברכיה המקופלות אל סנטרה.
מצחו של בילי נטף זעה קרה, טירוף ניבט מעיניו האפורות. הוא עלה
אל חדרה של ג'ניפר ומילא בתוך ארגז כמה שיותר צעצועים וספרים,
לאחר מכן הוריד את המזרן העבה מעל למיטה והוציא אותו מעבר
לדלת. "את עוברת חדר," אמר לה והחל להוריד את המזרן במאמץ אל
עבר המרתף.
"אבל אני אוהבת את החדר הזה..."
"אני יודע..." אמר בעצב, "זה רק משחק כזה שאנחנו משחקים
בינתיים..." אמר בגרון חנוק.



מאותו רגע הם שיחקו ואכלו רק שם. אל תוך המרתף הטחוב והמאובק
הוא דחס את כל הצעצועים, הספרים, הבובות והטלוויזיה. מהתקרה
השתלשלה רק מנורה ישנה שבאורה העמום לא הצליחה להשתלט לגמרי על
החשיכה הסמיכה. הוא הגיש לה את ארוחת הערב ולאחר מכן האזינו
למוזיקה. ג'ניפר כבר לא הייתה אותה ילדה של האתמול - נדמה היה
לו כאילו מאז המעבר למרתף הטחוב היא נכבתה מעט. משהו בה נעלם,
שמחת החיים שבה דעכה מעט, כנר שהשעווה בו אוזלת. צחוקה היה
נשמע כעת מעט מזויף יותר, כאילו אינו מגיע מהלב או הקרביים אלא
מתוך ידיעה שאם לא תצחק משהו רע יקרה. היא הפכה לציפור כלואה
בכלוב, כבר לא התקרבה אל בילי כבראשונה, מדי פעם הייתה נרתעת
ממגעו ורק לאחר שנייה או שתיים נרגעת, מסתכלת בעיניו ובוטחת בו
מעט יותר.
בילי, שהבחין בכל אלה, השתנה גם הוא - הייאוש חדר אליו. כאב לו
שהוא נאלץ להסתגר אתה כך במרתף, אך לא הייתה לו ברירה - בחוץ
מסוכן מדי. הוא ראה אותה דועכת אל מול פניו ובמקום מסוים בתוכו
ידע שזו תחילתה של ההתדרדרות במדרון התלול. המחשבות האלו רדפו
אותו כעדת נצים מעל טרף, וגם הוא הפך למסוגר בתוך עצמו.
הוא החליף שיר בטייפ והרים את ג'ניפר לקול צליליו הראשונים.
"נרקוד מעט..." לחש באוזנה. בידו האחת תמך בגבה ובשנייה אחז
בכף ידה. היא כרכה את רגליה על גבו שלא להחליק וליפול והניחה
את ראשה על כתפו בעצב, הוא נשק לראשה והקפיא את שפתיו על
שערותיה - שואף אל ריאותיו את ריחה הילדותי והמתקתק של פרח שזה
עתה לבלב - גם בריחה הייתה תמימות שאין שנית לה - היא הייתה
ענוגה כל-כך. הטייפ המשיך לנגן ובילי רקד, מרים אותה - חסרת
המשקל. בתנועותיהם דמו לשני רקדני ואלס מדוכדכים.
Stars shining bright above you,
Night breezes seem to whisper "I love you"
Birds singing in the sycamore tree,
Dream a little dream of me.
הוא ליטף את כף ידה הקטנה הנתונה בידו. הוא אהב אותה, אהב אותה
כל-כך. הוא לא יכול לוותר עליה עכשיו. הוא דמיין את געגועיה
הביתה, להוריה, ולבו נצבט. הוא רצה לפרוץ בבכי, הוא לא תכנן את
זה כך - הוא נפל בתהומות אשליותיו והאמין שזה באמת יכול לקרות.
הוא כזה טיפש. אך בכל זאת - ימשיך לנסות, לא יוותר עכשיו, זה
עדיין אפשרי, היא עדיין יכולה להיות בתו, הוא עדיין יכול להיות
אבא.
"מתי ייגמר המשחק?" לחשה באוזנו, "מתי אוכל לשוב לחדר? מחר?
מחר אחזור למעלה?"
"כן," שיקר לה ונשק על מצחה, "מחר..."
Say nighty-night and kiss me,
Just hold me tight and tell me you'll miss me.
While I'm alone and blue as can be,
Dream a little dream of me.



כאשר הגיש לה את ארוחת הבוקר שאלה בעיניים בורקות "נגמר המשחק
הזה כאן, נכון? אני עולה למעלה!"
"לא... אני חושש שלא... אי אפשר, אולי מחר..."
היא משכה בשפתיה מטה בכעס ושילבה את זרועותיה. הוא קירב אליה
את המגש עם קערת הדגנים, הלחמנייה המתוקה וכוס של מיץ תפוזים.
היא משכה בכתפיה ונרתעה לאחור.
"את חייבת לאכול..." אמר בעצב.
שוב משכה בכתפיה - "לא רוצה!"
"אולי עוד מעט..."
"לא רוצה! אני רוצה לחזור הביתה!" אמרה ופרצה בבכי, "אני רוצה
לחזור הביתה! אני רוצה את אימא שלי ואת אבא שלי! זה לא כיף
יותר!" והדשא שבעיניה הורטב כולו במים מלוחים מעצבות. הוא שלח
את ידו למחות את דמעותיה אך היא דחפה אותה ממנה והלאה, "תחזיר
אותי הביתה, בילי..."
"אבא..." הוא לחש בעצב.
"לא! בילי! בילי - בילי - בילי!" זעקה בבכי.
הוא קם ממקומו ובכתפיים שמוטות וראש שפוף עזב את המרתף וסגר
אחריו את דלת הברזל הכבדה, משאיר את קול בכיה, שננעץ בו כאלפי
פגיונות, מאחור.
הוא הסתובב בביתו ברגליים כבדות, הולך בו סחור-סחור כמחפש
תשובה. הוא אבד בתוך עצמו. הוא ישב על הכורסה וראשו בין ברכיו
- הלוואי שידע מה לעשות עכשיו - הוא לא מצא פתרון מתקבל על
הדעת. רק הזמן, רק בעזרת הזמן היא תתרגל אליו ותאהב אותו כשם
שהוא אוהב אותה. רק בעזרת הזמן תקבל אותו אליה כאב. היא החלה
להטיח אגרופיה כנגד הדלת - מכות חזקות אחת אחר השנייה. "אני
רוצה הביתה!" זעקה. היא המשיכה להכות בדלת הברזל בכל כוחה,
שיעול מתגלגל פרץ מגרונה - אבק המרתף חנק אותה כבר במשך יותר
מעשרים וארבע שעות. השיעול החולני חבר בריקוד אל צלילי המכות
המוטחות בדלת והלחיץ את בילי. הוא חרד לבריאותה וחרד שמא אחד
מהשכנים ישמע את הרעש הנורא שהקימה הילדה הפצפונת שכאשר דיברה
היית צריך להתכופף ולהסיט את אוזניך כדי לשמוע את קולה החרישי.
הרעש הלחיץ אותו. מאוד.
נחיל השדים התגנב אל תוך ראשו כלהקת עורבים העטים על פגר.
המחשבות והקולות שאותם דחק בימים האחרונים אך היו חלק עצום
מחייו פרצו דרכם חזרה אל מוחו והסתלסלו בקוציהם על רגשותיו.
הוא החל מתפתל בתוכם, כואב וחסר אונים, כבול בתוך נפשו. "הם
צופים בך, הם רואים הכול. תירגע - אין כאן איש, הירגע - אף אחד
לא מסתכל," מלמל לעצמו. "די! מה?! על מה אתם מסתכלים?! תעזבו
אותי! רק עזבו אותי כבר... זה בסדר, זה אפשרי. עדיין לא אבוד.
אתה אבוד. זה יסתדר. הכול יסתדר. זה לא ילך בינינו. אתה חייב
ללכת. אני לא אוהבת אותך יותר. עזוב אותי! לך! עוד אפשר לתקן,
עוד אפשר לאהוב! חזרי! חכה. לך. אל תלך. עזוב. הישאר. חזור.
חבק אותי. הכה אותי. אתה הורס הכול! היא מסוגלת לאהוב אותך, תן
לה זמן. אי אפשר לאהוב אותך. אי אפשר לאהוב אותי. איך יאהבו
אדם כמוך? היא מסוגלת, תן לה. חזרי אליי. אל תיגע בי. תוריד את
הידיים ממני! די! על מה אתם מסתכלים?! לכו ממני! תלכו ממני!"
הוא זעק בשבר. הוא קם ממקומו והלך אל הכיור, מוזג לעצמו כוס
מים ומרטיב את פניו המיוזעות. גומע את המים אל תוכו בצמא ומביט
בכוס הזכוכית השקופה. "די... תפסיק את זה... היא תאהב אותי...
עוד קצת... אני אבא... מזל טוב... די!" הוא הטיח את הכוס כנגד
דלת המקרר, הביט בה מתנפצת לאלפי רסיסים שקול נפילתם על הרצפה
הקרה העביר צמרמורת בגבו. "לעזאזל!" צרח.
הוא נכנס בסערה אל המרתף. "שקט!" צעק לה. ריח של קיא דבק באפו
- היא הקיאה בפינת החדר.
"אני רוצה הביתה! די! אני שונאת אותך!" אמרה והכתה באגרופיה
בבטנו וברגליו כאילו היו המשך ישיר לאותה דלת ברזל.
"אני שונאת אותך" - המילים הדהדו בראשו וננעצו בו. הוא הרגיש
את לבו נתלש ממנו ומתפרק לאלפי חתיכות. הוא התאפק שלא לבכות.
היא המשיכה להכות בו בכל כוחה: "תן לי ללכת כבר! אני שונאת
אותך, שונאת אותך, שונאת אותך!" ולפני ששם לב מה הוא עושה סטר
בחוזקה בפניה. היא נפלה אל הרצפה, לרגע דוממת לגמרי - כבויה
מפחד ומוכת הלם, הרגע חלף והיא החלה לבכות. אך לא אותו בכי חזק
הקורא לחופש, אלא בכי פגוע, מושפל, מלא כאב. היא בכתה והתכנסה
בתוך עצמה בפינת החדר, לרגע עוצרת את נשימתה ומשתעלת ואחר-כך
ממשיכה לבכות כרוצה להוציא את נשמתה.
בילי רצה להיעלם, הוא לא האמין שעשה את אשר עשה באותו רגע. הוא
לא האמין שהוא התדרדר לכך. הוא אהב אותה אך פגע בה בצורה שכזו.
באותו רגע הפסיק לחשוב על עצמו כאדם, ראה עצמו כחיה חסרת
מעצורים שדינה שבי ושלשלאות ברזל. הוא שנא את עצמו - בדיוק כשם
שצעקה לו ילדתו. הוא שנא עצמו למוות. הוא רצה להיפרד מעצמו,
לקרוע את עצמו מעליו, ולהיעלם.
הוא יצא מן המרתף וסגר את הדלת אחריו, שטף שוב את פניו והטיח
את מצחו בחוזקה כנגד הקיר. הוא החל לבכות, בכה בגלל עצמו, בגלל
מה שהפך להיות, בגלל שתוכניתו נכשלה. לעולם לא יהיה אבא.
הוא יצא מן הבית - רק כדי לנשום את האוויר הקר ולשבת על ספסל
הרחוב הריק. הוא רצה להסדיר את מחשבותיו ואת נשימותיו. הוא
התמלא ייאוש, כבר לא היה משנה לו דבר. חייו לא היו חיים מעולם
וחייו אינם חיים עכשיו - ואין סיבה שישתנו בעתיד. הוא ויתר על
חייו ונכנס אל תוך הבית.
בצעדים כושלים ודמעות בעיניו האפורות, שקפאו אף יותר בדקות
האחרונות, הוא פתח את דלת המרתף.
"את הולכת הביתה..." לחש.



הוא יצא מן הבית כשידיו מונפות אל-על - להראות שאין לו כוונה
לפגוע באיש, שכן כבר פגע באדם החשוב לו יותר מכול. הוא הפנה
מבטו, מן השוטרים שהסתתרו בין הניידות ואקדחיהם מופנים אליו,
אל ג'ניפר. היא עמדה שם מפוחדת, משחקת באצבעותיה ומבטה תלוי
בעיניו.
"אני מצטער על הכול, ג'ניפר..." אמר לה ודמעה זולגת על לחיו,
"את יכולה ללכת עכשיו... זה בסדר..."
"בלי צעדים לא צפויים, בילי!" זעק לו השוטר דרך המגפון.
בילי גיחך בלבו בביטול - צעדים לא צפויים, בשביל מה? מה הטעם?
"קדימה, ג'ניפר - בואי לכאן!" המשיך השוטר.
בצעדים חסרי ביטחון היא ירדה במדרגות הגישה אל ביתו של בילי
והלכה אל עבר השוטרים. מאחת המכוניות השחורות שעמדו בצד הדרך
יצאו כעת שני הוריה. בראותה אותם רצה היישר אליהם, מחבקת אותם
חזק, ושלושתם פורצים בבכי של הקלה ואושר.
בילי הביט בהם בעצב. הילדה הזו לעולם לא תאהב אותו; הרי היא לא
הילדה שלו. הוא התמלא אכזבה מעצמו, לא האמין שהיה טיפש כל-כך -
שנתלה כך באשליותיו. הוא הביט בהם והבין שאף אחד לעולם לא ירוץ
אליו באושר שכזה, ושוב הרגיש את בדידות חייו כבעבר. הוא חשב
לנסות ולהסביר את עצמו, להסביר שרק  רצה להיות אבא, שרק רצה
לאהוב ולהיאהב בדרך התמימה והקדומה ביותר, רק רצה לממש את
קיומו ככל יצור בעולם. אך הוא ידע שאף אחד לא יבין, אף אחד לא
יבין את ריחוקו, את כאבו ואת בדידותו. שהרי אנשים מבינים רק את
כאבם שלהם.
בלא תזוזה הוא נתן לשוטר לכפות אותו באזיקים ובלא התנגדות הוא
נכנס אל הניידת, מריח את השבי שלא שינה לו דבר. במשפטו ביקש רק
דבר אחד מהשופט - אפשרות להכניס לתאו גור חתולים קטן.



Stars fading but I linger on, dear -
Still craving your kiss
I'm longing to linger 'till dawn, dear,
Just saying this...

Sweet dream 'till sunbeam find you -
Sweet dreams that leaves all worries behind you.
But in your dreams, whatever they be,
Dream a little dream of me.





## Dr. Seuss - "Horton Hears A Who"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עטור מצחך זהב
שחור

אינני זוכר אם
אמרתי לך כבר
שזה נראה נורא





המילים המקוריות
נחשפות


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/1/08 18:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנטואן א. פלרי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה