רוני בוחר לצעוד ברגל את שלושת הקילומטרים מהבית למרכז המסחרי.
ערוצי הנחלים המדבריים מפתלים שלוחות בין השכונות ולרוני תחושת
שחרור עת הוא בוחר לו קו אווירי מקצר, ללא קשר למצב פני השטח.
פוסע הוא בין השיחים האפורים חדי העלה בהנאה רבה. בהליכה זו
מוציא הוא את מחשבותיו למרעה.
בימים של חול מתחיל הוא בהליכה בשעה מוקדמת של בוקר שעושה אותו
שליט בעולמו. ההליכה מנערת את חלק התאים שנותרו עדיין רדומים
בגופו. כמו מחשב משוכלל הוא בוחר רעיון מתוך סל המחשבות
הממתינות ושולח למרכז העיבוד במוח. שיטה זו הוכיחה את עצמה כבר
פעמים רבות. בעיות רבות מעבודתו ביום הקודם, שנשארו בלתי
פתורות, נפתרות בקלילות בצעידת בוקר זו.
היום ערב יום הכיפורים, הוא עושה את הדרך בעיתוי שונה - בשעות
אחר הצהריים. רוני חושב על אביו האהוב שנפטר לפני שנים רבות.
על סיפורי ה"חדר" שלו. איך נלקח כמו כל הפעוטים בני השלוש
במזרח גליציה  מקפלי שמלת אמו החמימה אל הקור בחדרו של המלמד.
שם נסתלקה עד מהרה תמימותו ונתוודע לטעם החיים מזווית סרגלו של
המלמד. מלמדים באותה תקופה לא נבחרו על פי כישורים או תעודות
סמינר אלא על פי אי התאמתם לכל דבר אחר.
רוני מעביר בראשו את תמונת בית-הכנסת בכפר ילדותו. שנים כה
רבות עברו מאז אך התמונה עזה וברורה. כל תושבי הכפר התכנסו בו
מדי שבת וחג. מקום שהקודש והחול שמשו בו לסירוגין והיה גם
מועדון לחילופי מידע ומסרי רכילות וגם מקום כינוס לתפילות
בחגים ושבתות. לאחר המלחמה הגדולה היו בארץ, שמהגרים צעירים
עסקו בבניינה, רק אנשים בודדים שהגיעו לגיל הזקנה ואלה זכו בשל
כך לכבוד עצום. הם היו מגיעים, מלווים בצאצאיהם התעטפו בטליתות
ענקיות העשויות מבד צהבהב עבה ופסים שחורים וישבו במקומותיהם
השמורים. הילדים חסרי הסבלנות נעו משך כל זמן התפילה בין שורות
המתפללים מברכי אבותיהם לחצר בית הכנסת ובחזרה. בחצר ציפו להם
עצי ברוש ושיחים עמוסי פירות כדוריים שהתאימו להפליא לשמש
כתחמושת בקרבות בלתי פוסקים. מדי פעם הוכרזה הפוגה ונער אחד או
שניים חזרו לבית הכנסת לבדוק את מצב התפילה. איש לא האיץ ואיש
לא כפה.
כך בשעה שרוני מסיע מחשבותיו לעבר ילדותו, מתגלה בו שמץ הרהור.
חש הוא, שלמרות הביקורים הקבועים בהיכל התפילה, שקד אביו כל
השנים להרחיק אותו מכל קשר לדת.
כבר שבועיים יש שינויים במזג-האוויר. משהו משתנה במסלול תנועת
השמש, האוויר מצטלל - מעין שעון מעורר גדול מבשר את בוא החגים,
משום מה, דחה רוני כמעט עד הרגע האחרון, את רכישת המנוי לבית
הכנסת המרכזי. הויכוח עם אשתו הוא טקס מטריד שחוזר מדי שנה.
"למה דווקא שם... כל-כך רחוק? למה לא כאן, כדי שהילדים יוכלו
לבוא, להשתתף? אתה כבר מבוגר להליכה כה ארוכה בשמש ללא שתייה".
הוא מתכסה בשתיקה זעפנית. התשובות שלו לא יניחו את דעתה וגם
לעצמו אינו יכול להסביר את המביא אותו דווקא לשם. מי יבין אותו
כשיגיד שהוא מחפש משהו מאותם ימים רחוקים? אותו צליל מוזיקלי,
אותו סגנון? האומנם? הילדים כבר הפסיקו לבקר אותו בבית הכנסת.
שום פיתויים לא עזרו. הם תמהים על אביהם המסגף עצמו למען חג
שתוכנו לא ברור.
העיירה, ששכונותיה פזורות על שטח גדול ומבותר, אינה נראית כמו
עיר. באירופה, עיר כזו שיש בה עשרים אלף תושבים, רחובה הראשי
נראה כמו רחוב בכרך סואנת ואילו כאן, העיר נראית כמו אוסף
שכונות שמעולם לא חוברו. אבותיה של העיר- אנשים צעירים שמשנתם
סדורה, אמונים על תורת העמלים. נוסחת קסמים הייתה בידם לפתרון
חוליי העבר. הבתים ייבנו בצורה יעילה וחסכונית וישמשו אך ורק
את מטרתם - מגורים לבני אדם. שירותי קניות והצטיידות לבית הם
בגדר צורך מזערי שניתן לספקו בחנות אחת או שתיים שיקבעו במרכז
העיירה. התכנון הזה גרם לכך, ששורת הבניינים המלבניים, נראית
כשלד של נחש שהשיל עורו. מי המהלך במרכזה של העיירה בשעות
הערב, יאלץ מן הסתם להסתפק באורם הדליל של פנסי רחוב הפרושים
בין הבתים ופיסות אור חיוורינית שנשלחות מבוישות קמעא מסדקי
התריסים. מרפסות אין - לא מתאימות לאזור, קבעו הגאונים. כה
משכר ועז היה חזונם של אותם בונים בעיני עצמם, שלא פקפקו אף
לרגע בשלמות יצירתם וביופייה ולא אחת הפליגו בשיח בינם לבין
עצמם בשגיב התכנון החכם. רוני מכיר אחדים מהם לרגל עיסוקיו.
יודע הוא עד כמה מסתייגים הם מסממני דת. רואה הוא את מבטם
המתעקם בסימני שאלה כשהם פוגשים בו בדרכו. "אתה הולך
לבית-הכנסת?" והם מביטים בו, אותם יודעי כל, אבירי כור ההיתוך
באותו מבט רחוק בו הביטו אז, ילדי הארץ השבעים בבאים מן
הגולה.
היו שנים שרוני ניסה לשנות מנהגיו, הצטרף לקבוצת צעירים -
חברים לעבודה - רובם חניכי תנועת "בני עקיבא". הללו התאימו לכל
מזמורי התפילה, מנגינות ממיטב הזמר העברי שגרמו לו לתהות על
הערוב בין הקודש לחול.
רוני חזר לבית-הכנסת המרכזי לחבורת הקשישים בעלי המבטא הגלותי.
ביום הכיפורים אין הוא אדון לעצמו. כופה הוא על עצמו את ספר
התפילות ומזרים את מאודו דרך חרוזי האותיות השחורות, עבד
לתנועות הגוף הקצובות של שאר באי הבית. לא אחת הוא מתאחר
בקימות ובישיבות שמתבצעות בסדר קבוע על פי צופן מסתורי. עדת
הקשישים שסביבו מתחלפת בדמויות שהקיפו אותו אז בילדותו בכפר.
מבעד לעיניים חצי עצומות הוא מזהה את דמות אביו שכאילו לא
נסתלקה לפני ט"ו שנים. הקרבה הזו משרה עליו שלווה גדולה ותחושת
שייכות למקום. הלחנים העתיקים שבפי החזן מטשטשים את גבולות
הזמן והופכים אותו לחלק בלתי נפרד של הקבוצה. קבוצת המתפללים
הפכה לגוף אחד גדול שמתנועע ומזמר באחידות. תפאורת היכל
התפילה, הקירות עטויי הפסוקים הגדולים, ספסלי המתפללים עוטפי
הטליתות והלחנים המוכרים מדורי דורות יצרו רקע למכונת זמן
ענקית שהסיעה את רוני על פני הדורות לאחור, לכפר ילדותו ואף
רחוק יותר למקומות בהם לא היה מעולם לאותה ארץ מיוערת, הנחה
בשלווה מטעה - לפני הנורא מכל.

כבר שלושים שנה ואף יותר, פעם אחת מדי שנה, חוזר רוני למקום.
לאותו מקום שבו הוא מתרוקן מכל אשר סובב את הווייתו ומתמלא
בתכנים הארכאיים. כשהוא שב לביתו עם חשכה, הוא חש כחוזר מביקור
רחוק במקומות ראשוניים שנטשו על ידו בעבר. הוא נושק את בני
משפחתו, מברך את החברים שהזמינה אשתו לשבירת הצום וחש לכל אורך
גופו בזרם של הקלה והשלמה. מרים בידו את כוסית היין ולאחר
נשיאת  הברכה העתיקה, הריהו מוכן ומזומן לחזור אל החול.