החלון של חברה שלי לא נפתח. שעות במוסך, שעות של תיקונים והוא
פשוט לא מוכן לעבוד. החלון שלי לעומת זאת, נפתח חלקית, עושה
טובה כשהוא נפתח, גורר אחריו את כל הגומיות שלו שעוצרות אותו
בשלב מסוים, משאירות לי, ברחמיהן, טיפת אויר לנשימה ותו לא.

לבמה עולה עכשיו מישהי חמודה ששרה שירים על אהבה, והלב שלי
מתחיל לפעום בחוזקה- כדאי לי לעלות אחריה?
חברה שלי דוחקת בי להיות גבר, לקחת את עצמי בידיים, לעמוד על
שלי- "ברור שאתה אחריה, תתעקש על זה!".
ואני רק מקווה שבדרך חזרה החלון שלה ייפתח, ואז אולי נוכל
להכניס את אותה כמות חמצן למוח, נהיה שווים.

החלונות מאחור נפתחים בצורה חלקה ומהירה, בלי שום בעיה,
משאירים את האוויר הצח למי שבאמת מגיע לו לנשום אותו, ורק חברה
שלי עם חלון סגור מתחננת לפתח קטן שיציל אותה מחודש אוגוסט
הרותח.

"יאללה, תעלה עכשיו!" אומרת כשהבחורה החמודה יורדת מהבמה בפאב
ומסתכלת עליי בפרצוף של כלב מסכן- "אני רוצה שתקדיש לי
שיר..."
אבל אני מסתכל בכוונה לכיוון השני, כאילו לא שם לב למתרחש
והופ! עולה להקה לבמה.
"אוי נו! איזה מין חבר אתה שאין לך ביצים לעלות לבמה?!" רוטנת
ומכניסה לפה שלה עוד פוטטוס צ'יפס עם רוטב צ'ילי מתוק. ואני
חשבתי שאני אוכל הרבה...

נכנסים לאוטו השחור, לאחר שספג את כל השמש של כל אותו היום,
ואז מתחיל טקס פתיחת החלונות-
החלון שלי ראשון כמובן, מקרטע כמו תמיד. נפתח חלקית, משתחרר
מהגומיות ויורד באלכסון.
בשלב השני אני פותח את החלונות האחוריים.
את החלון שלה הפסקתי לנסות לפתוח. פשוט התייאשתי.

תמיד עדיף להתייאש, אני חושב לעצמי, למה צריך לעלות לבמה
ולהתמודד עם הפחד הזה, כשאפשר להיכנס לדיכאון מוחצן ולזכות
באנשים שבאים לנחם אותי בלי שאצטרך להביך את עצמי...
אז אני זורק כמה הערות לאוויר- "המתופף הזה חרא...גם
הגיטריסט..."  "להקה מתלהבת שלא יודעת מה זאת מוסיקה
אמיתית..."  "הרסו לי את כל הערב, רק בגללם אני  לא אעלה...
להיות פתטי כמותם? רק בשביל תשומת לב?!"
ואז נסגר בתוך עצמי, מנסה לחשוב איך אקבל את תשומת הלב הזאת
בדרך אחרת...
אולי רמיזה להרס עצמי תצליח כאן... "עדיף פשוט לתקוע כדור בראש
ולגמור עם כל הסיפור..."
אבל חברה שלי מתעלמת, לא חושבת שאולי כדאי לנחם במצבים כאלה.
אם החלון שלה היה נפתח היא הייתה מקבלת קצת יותר חמצן למוח
וחושבת יותר בבהירות.

"תסדר את זה כבר!" אומרת בעצבים בפעם העשירית. ואני נסגר בתוך
עצמי, חושב על האוכל שיישאר לי כשהיא תלך, חושב על האוויר
מהחלונות האחוריים שיוכל להיות שלי ושל מישהי אחרת, חמודה כמו
זאתי ששרה שירים על אהבה, אם רק תהיה אחת כזאת. לא אצטרך
חלונות קדמיים בכלל.

אני קורא לה לעלות איתי לבמה, שקצת תפרגן לי, שיהיה פחות
מפחיד, והיא בשלה- "אתה לא רואה שאני אוכלת? תעלה אתה, אני
אמחא לך מפה כפיים".
אני עולה לבמה. לבד.
בלי גיטרה, בלי תופים. רק אני- והמיקרופון.
"החלון של חברה שלי לא נפתח" אני אומר. הלב שלי פועם בחוזקה.
אני מקבל מחיאות כפיים ויודע...
יודע שהגיע הזמן להחליף אוטו.