אני חש חסר אונים אל מול חוסר המעש, חוסר התגובה, חוסר
האכפתיות.
כאילו כל און הוא משקל חיי על כתפיי, ואני קורס, ולמעשה אני
נושא את כל האונים.
פשוט לא יודע להשתמש בהם.
ביטויים ומשחקי לשון זה דפוק.

אם לא היו אומרים לי, הייתי עוד הולך לישון איכשהו.
אבל אמרו, אז בהכרח אני מרגיש מחורבן.
אמרו שזה צריך להכעיס אותי, וזה מכעיס אותי.
אמרו שזה צריך להרתיע ולדכא אותי, וזה בטוח לא עשה שום דבר
טוב.
ואכפת להם יותר מלי, או לפחות על פי כל אמת מידה אנושית זה
נכון.
וזה כבר לא כזה חשוב שאני לא מגדיר עצמי כאנושי, כי אני כן,
וזה מרגיש גרוע.
כי כואב לי, שיכאב לה, בסופו של דבר. היא הרי תתעורר, לא?
והאידיוט עם הסיגריות נעל את החדר שלו, אז אני אלך לישון בלי
לעשן לו חצי קופסה.
גם אני אתעורר, ולוואי ואוכל לומר שארגיש יותר טוב. לוואי
והחרטה והמיאוס והאשמה יעלמו,
כי כמו שנאמר לי, העיקר שנמנע בסוף משהו רע.
אבל אני הייתי צריך למנוע אותו, אני.

אי אפשר לתקשר באמת עם אנשים שתויים, לא משנה כמה אתה בעד
לשתות, כי כשאכפת לך באמת שיקשיבו ויפנימו, אתה לא יכול לסמוך
עליהם. ולא יעזור לך לשתות בעצמך.

כנראה שעדיין ארגיש חרא. עד שאשמע ממנה, לפחות, שהכול בסדר. אז
לאט לאט אהיה חייב להשלים עם זה.
כי היא אמרה.
ולא כי אני מרגיש אחרת.

אני רוצה להתעורר לפני 4 שעות. אז הכול היה יכול להיות מושלם.
הדרישות שלי בפועל די נמוכות, הייתי מסתפק בלא נוראי כמו שזה
עכשיו. מי צריך מושלם בחיים..? היא קיימת. וזהו.

פה אני כבר צריך להפסיק. אבל בטח כל אחד כבר מזמן מרחף עם איזה
פאנץ' משלו שהוא לקח בשלב אחר של הטקסט (בכל מקרה, בטח הגעתם
עד לסוף כי זה היה לכם חשוב).
כמה מחורבן שטקסט לא באמת יודע להעביר רגשות.