פעם ביום, אולי יומיים,
אני נזכרת איך היינו קמים מהמיטה ונפלטים אל הרחוב,
מטיילים יחד ברחובות שליד הבית שלך,
יד ביד בטרנינג וטי שירט,
מחוייכים, אוהבים,
חולקים סיגריה וכשהדמעות צצות משום מקום, מקללים את סוף השבוע
שנגמר לו,
חומק בלי לומר דבר, ושוב משאיר אותנו לבד.

הדרך לבית שלי לא עוברת כמעט אף פעם דרך שלך,
אבל תמיד כשאני נכנסת לתוך העיר
ורואה את כל החיילים עומדים ומחכים לחזור לחיים הרגילים שלהם,
אני נזכרת בך, ובאיך שפעם היינו.
אני צועדת הביתה מתחנת האוטובוס, לבושה מדים מהוהים וכומתה
ירוקה
והמחשבות שלי מוצפות בך.

יש חלק קטן ברחוב לידי שתמיד מזכיר לי אותך.
עשרות פעמונים סגולים שנשרו מהעץ,
שכובים על הקרקע מחייכים אליי
בעודי מתקרבת, נזהרת שלא לדרוך ולא מצליחה.
ואתה מחייך אליי בדממה,
ואני מחזירה חיוך בשתיקה.

עוד בערך חודש ואני בת עשרים.
פעם חשבנו שנתחתן שנה אחרי,
עכשיו אסתפק גם בשלום חטוף,
או מבט, או משהו שיגרום לי לדעת
שפעם בחודש, אולי חודשיים,
גם אתה נזכר שלפני לא יותר מדי זמן,
רק לפני שתי דקות
ונצח,
פעם היינו באמת.

16/05/2007 ברגע של חולשה.