אור. התעוררתי, אך לא פקחתי את עיניי. נזכרתי בחלום שחלמתי עד
לפני רגע. עדיין עם עיניים עצומות, מנסה לשחזר פרטים ופתאום
נזכר בחלום נוסף שחלמתי, מתמקד בו ומעלה חיוך של סיפוק.

איך לא הבנתי שזה חלום? הכל אמנם היה מציאותי כל כך, אבל אני
בטוח  שאם הייתי מטיל ספק, ולו הקטן ביותר,הייתי מיד מבין,
ואז, סוף סוף, הייתי זוכה לחוות את החוויה המדהימה של חלום
צלול.

קראתי באתר אחד על חלומות צלולים, הצעות לדברים שאפשר לנסות
בחלום צלול. לעבור דרך קירות, להזיז דברים עם המחשבה, לקפוץ
מביניין גבוה מבלי להיפגע, להיות ברגע בכל מקום בעולם. לעוף!

ניראה לי כל כך צבוע להציע הצעות שגבולן הוא גבול הדימיון,
מבלי להזכיר את המילה - אהבה.

ניסיתי לשכוח אותה. באמת שניסיתי. ואף כמעט הצלחתי, אבל אחרי
שחלמתי עליה, הבנתי שאי אפשר יותר לברוח.
לא משנה כמה היא תהיה קרה ואדישה אליי, אני חייב לדעת שעשיתי
כל מה שיכולתי.

פרויד אמר, שהחלום הוא מילוי משאלה. אז המשאלה שלי התמלאה. היא
חיכתה ואני באתי. היא התקרבה ואני נגעתי. ושנינו רצינו, לא רק
אני, אבל זה לא הספיק לי, רציתי אמת.
רציתי מציאות.

ביישנות היא תכונה מעצבנת. היא מסוג התכונות שמודעים להן אך כל
כך קשה להתגבר עליהן.
באותה העוצמה שבה דפק הלב בכל פעם שראיתי אותה, נדבקה הלשון
לחך והרגליים לריצפה.
באותה המהירות שבה דפק הלב בכל פעם שחשבתי עליה, התקמר החיוך.
וכך היא נעלמה. נעלמה מעיניי, נעלמה ממחשבותיי, נעלמה.

ועכשיו, אחרי שעברתי הלאה, עד הפעם הבאה, בודד יושב לי בחוץ.
חושך. טל.