עצי הפאולינה היפים בעלייה לחוצה ישראל,
המסמלים יותר מכל את הסוף של ואדי ערה,
(אתם מכירים אותו מדיווחי התנועה כנחל עירון-
נהגי יום שבת נוהגים לכנות אותו ואדי חרא)
מזמן היו צריכים להופיע אצלי באיזה שיר.

אני ואת ונוקס הרינגטון, אמן הוידאו,
שישב מאחור ונראה כמו דמות מסרט קומי,
היינו בדרכנו לבירה שוב, לחלק -
שביל בצד, חוצה באמצע או גולש כמו חצי פוני.

כולם רצים להציל את האמת מהאומנות
ואני רציתי להציל את החורשה והביצה.
אבל בשביל להציל את החורשה צריך להקריב את הביצה
ובשביל לאכול חצי ביצה צריך לשחוט תרנגולת או פרה קדושה.
(ואת היית עדיין כל-כך, כל-כך יפה)

סביב פשט לו ריח לא נעים, כשחיכינו בפקקים
ונעים תלה על ראש התורן דגל אדום.
ועל האוטו מימין דגל כחולבן,
אך לא תראה כאן פלסטין,
אפילו לא על גבו של קוף פח קטן.
(עצוב לחשוב מה נעם ענבר היה אומר, אלמלא היה שר עכשיו)

חשתי כי עליי לקום מהמושב ולעשות דבר נשגב,
אבל העצלות תפסה לי באגן כל-כך חזק.
כי ההרגשה שאתה לא יותר מיוחד
מכולם,
או אף-אחד
ואין עוד חשק להתעמק, היא מפחידה.

אז תפנו לי את הנתיב השמאלי,
גם אם אין לי באמת יכולת, או כוח רצון להגיע לאיזה שיא,
או לצבור שום יתרון.
העץ הזה יהיה כיסא
וזה יהיה ארון
וזה, הקטן, יהפוך לדף עליו השיר הזה נכתב,
או יישרף בלהבות הבינוניות.

על ריח של עצב
וטעם של חרטה,
השכחה כיסתה כנחמה חמימה.