כשפסעת לך עייף במסדרון
התחלת לרדת אט אט במדרגות,
הפנת את מבטך אליי לשנייה,
לא שמת לב באמת.
ואז הסתובבת בשנית,
ראית אותי ולא הצלחת להסיר את מבטך מעיניי.
מבטינו הצטלבו, שנינו הסמקו, חייכנו.
נופפתי בידי לומר לך שלום, לשבור את הקרח,
אך עד שקלטת שזאת אני,
עד שהבנת שזה לא חלום זה מציאותי,
האוטובוס כבר נסע.
ואתה כבר ירדת ונופפת לשלום חזרה.
והלב שלי עדיין פועם בחוזקה,
מאותו המבט, שכבש אותי גם בפעם הראשונה.
רציתי במקום לנופף לשלום, לצעוק לך דרך החלון
שאני אוהבת אותך
היית כל כך יפה, כל כך חמוד. כמה אז, שהכרתי אותך לראשונה
רציתי לחבק אותך ולטעום את שפתייך,
אך אני הייתי צריכה להמשיך לנסוע.
אז לכל דבר יש סיבה,
לא סתם נתקלתי בך,
אך גם לא סתם האוטובוס המשיך הלאה.

אני אוהבת אותך.