זהו קץ התמותה הנמהל בקץ התמימות
במט אחרית נשלח אל כל פרח ינקות
מלחמה על שלום בעיתות הפוגה
זהו קץ העבר, קללת התמותה.

השירים נאלמו וכוחם גם דעך לקולו
של ילד המתבוסס בדם תמימותו
התחולל לו עוד קרב נגד מרוצת השנים
ומציאות גם תרמה מדמה, להספד החיים

ומהו אותו המבט, הנטול מכל רגש, מסכת מציאות,
איפור על פני הלוחם, מפתח לדלת מתים,
ודרשות של עולם הדורש ללא די, בקץ אנושות,
מטמאות את ליבה של יישות מתמרדת,
מדכאות עוד מרד של חופש, אולי בכוחה של בדידות.

ואני שאחזתי בנס החיים, כתינוק היונק משדי העולם,
אני שבער בי עוד ילד, שביזיתי את דרך הכלל,
מסתמן לעיתים כנושא הכלים של גיבור שקיפח נפשו,
כאחרון בשדה הקרב של מה להיות, כאחרון אדוני הגורל.

גם קדושת המלחמה התבזתה עם השנים,
כמו גדולי הצדיקים המבזים את אלוהים,
כשמציאות שוב מכתירה אהבה או מלחמה,
שם אובדים כל החוקים, שם אובדת נשמה, לטוב כמו לרע

שיכחה כבר שולטת במבט אל העתיד,
בקנאות היא משדלת לא להשלים עם העבר,
וצעדי הנמתחים אל אופק השנים שנקברו,
עוד מבשרים לי על כוחי, משלימים את התמונה,
ובינהם, גם תמימותי עוד מרצדת,

נושא כלים, הטיל חרבו בזעקות של רוויה,
איתן מול עולמו ונשקיו כולם שלו,
חושלו באש עקרונותיו, בתבוסותיו, בעברו,
אחרון בשדה בקרב של מה להיות,
על כל פחדיו, הוא בחר להיות עצמו