מצוקי תעתועים הפכו לחול
בעיקרון מרוצת שנים מאז אתמול
היה זה ים של מסתורין
אדוות של מנוסה, אולי מחסור

אל אי, בודד כמו כל טיפה בים
נסחפת לה תרבות מעצורים
זהו החול שעוד זוכר מקורותיו
אשמה של מים שסחפו ולא שטפו
את האשמה מעל עיניו

זה החול שעוד זוכר מקורותיו

ומתבוססת בכל מסכותיה,
תרבות של חששות.
באם זועקת מפסגות שקריה
או לוחשת את כשפיה על החוף.

מסע אל התחלה נוספת שתשכיח את הסוף,
אל מחילות ההכחשה, שם נוסיף לבנות,
עוד מצוקי תעתועים במסווה של ארמונות,
עוד מסתור משמי החטאים או מאוכלי הנבלות,
הכל כדי להוסיף ולא לראות.

אנחנו החול שעוד זוכר מקורותיו,
ממדרונות החמדנות עד לחופי שנהב,
ושלל צבעי המסכות, כמו משיכות מכחול מילים-דומעות
רק יעשירו את שקרינו הנמנעים מן העבר,
רק ימנעו מצעדינו, לכבוש את העתיד.

וזה החול, שרק צריך לחדול ממנוסתו,
להביט אל תוך עיניי פחדיו,
להשלים עם מקורו.