אשר יגורתי בא. זאטוטי ההתיישבות העובדת הגיחו אל חיינו באמצע
הקיץ השרבי, הם התפרצו לביתינו מלאי אנרגיה ומרץ. מהר מאד
הבנתי שאירוח זאטוטי הקיבוץ בביתינו יהיה קשה יותר מכל מה
שהעזתי להעלות בדימיוני. נדהמתי לגלות שזאטוטי המשק הכינו
כהלכה את שיעורי הבית, והגיעו לביקור הגומלין במטרופולין כשהם
מצויידים במאגרי מידע על שלל האפשרויות ובידיהם משנה סדורה של
מגוון תוכניות לבילוי.
'אנחנו רוצים לסופרלנד' הם הודיעו בחדווה, דוחים את ניסיונותי
לשגר אותם לפארק השעשועים השכונתי, תוך הבטחה שמתקני הקרוסלה
והמגלשות זהים לאלה של הסופרלנד.
'גם לא היינו אף פעם בסאפרי' מבשרים הסוציאליסטים הקטנים
מדושני עונג. 'הסאפרי זה בדיוק כמו פינת החי בקיבוץ' אני
ממזערת ציפיות, וזוכה מייד לשריקת בוז צייצנית של המחנה הקרתני
'מה פתאום?' הם מוחים בביטול 'זה בכלל לא דומה! הסאפרי הרבה
יותר שווה!'. 'אנחנו רוצים גם ללכת לפארק הקופים' מאנפפים
זאטוטי הרפת ושדות התירס בהחלטיות.
אני נדהמת לגלות שזאטוטי ההתיישבות השיתופית מגלים בקיאות
מפליגה גם בסרטים המוצגים בבתי הקולנוע 'אנחנו רוצים ללכת לשרק
וגם להארי פוטר' הם מודיעים קצרות תוך שהם מוחים על ניסיונותי
הנלוזים למצוא תחליפים מוזלים בדי.וי.די ובכבלים.  אני נבוכה
לגלות שחיי העיר המשמימים נתנו את אותותיהם על האורחים עובדי
האדמה כבר מן השעה השניה לשהותם בכרך. הם שוללים בתוקף כל
רעיון למשחקי חצר, מחשב, חברה וקופסא. אני עורכת בקרת נזקים
מהירה ומוצאת שצמאונם הגובר לאטרקציות קפיטליסטיות מאיים לכלות
את חשבונות הבנק שלנו.