כי בשנייה הראשונה,
שאני אסתכל על פניך הטהורות
בתמונות הישנות שנמצאות על המדף,
רק אז אני אבין
עד כמה אתה חסר לי.
רק ברגע שאני אהיה הכי מאושרת בעולם,
בעוד שאתה מסתכל עליי מלמעלה
ולא יכול להגיד כלום,
רק אז החיסרון שלך
יתפוצץ לי מול הפנים.
רק בשעה שאני ארגיש הכי בודדה,
שאפילו לאהוביי הכי קרובים לי
לא אוכל לומר דבר,
ורק בידיעה שאולי אתה כן תהיה האחד
להקשיב, לייעץ,
רק אז אני אדע,
שכל שנייה שאתה לא פה
הייתה יכולה להיות השיחה הכי נפלאה
שיכולה הייתה להיות לי בחיי.
רק מתי שאני ארצה את אבא שלי לידי,
סתם בשביל לראות, להרגיש, להריח,
סתם בשביל שישב על הספה ויקרא עיתון,
סתם בשביל שיגיד לי להכין לו קפה,
סתם בשביל שיחזור מהעבודה וייתן לי נשיקה וחיבוק
רק אז אני אבין -
שהוא כבר לא אתי יותר...