זה קורה בדרך כלל שאני לבד,
היא מתחמקת פנימה,
מפתיעה אותי מאחור,
תופסת אותי,
אני מתנער מיד,
אוחז בידיה וזורק אותה מלפני,
כאילו כלום היא נעמדת מתמתחת ומורידה חולצה.

אני:מה?
היא:מה
אני:מה את עושה כאן זה מה?

כאילו לא שומעת מכינה לעצמה קפה,
רק לעצמה.

אני:מה את עושה כאן שאלתי?

פותחת את המקרר וטורפת את הפסטה שהכנתי לאישתי.

אני:תגידי את לא מבינה עברית?

באקט מרתיח של התעלמות מתפשטת לחלוטין מול חלון פתוח.
ספק כוונה, ספק טעות,
אגרטל סיני בין מאתיים שנה מתקרב לרצפה בתנועת בורג ,
שלא הייתה מביישת נערה מלוכסנת בעלת פלומת שיער שכל חייה למדה
תנועה אחת.

אני:טוב, תשמעי עופי לי מהפנים!
היא: רגע.
אני:אמרתי לך לעוף לי מהפנים, לא ?
היא:כן.
אני:אז מה את עוד עושה פה?
היא:אין לי כנפיים.
אני:מתחכמת אה?
היא:כן.

ואז זה קורה, אותו רעד לא ברור, כל פעם שאני חושב עליה
רעד שמוציא אותי מכל שליטה

אני אחוז אמוק,
תופס לה את השיער ,
ודופק לה את הראש בקיר
שוב ושוב ושוב.

הקיר לאט לאט מקבל תבליט פניה.

ואז אני מבין שאם אני דופק לעצבות את הראש בקיר באות שנאה
וכעס

ולמרות שלכל אחת מהן יש את המעלות שלה

אני תמיד הייתי גבר של אשה אחת