יום אחד  נמאס לי מעצמי
אז פרסתי כנפיים, עפתי והייתי ציפור.
כשפרסתי כנפיים כל עצמי נפל ממני למטה עד
שהתרסק באדמה והייתי יותר קלה, כמו נוצה זה
היה מדהים, מלמעלה הרוח והשמש עליי
ואני עפה במהירות באוויר הפתוח הגדול הזה
כלום לא מפריע לי או חוסם אותי. אני רואה
הכול. את הדשא פרוס מרחבים, את ההרים, את העצים
את האגם המנצנץ, הזמן לא  משחק שום תפקיד באותם רגעים שאני לא
אני, רק איזה ציפור בלי התחייבויות ובלי שום דבר שיחזיק אותי
במקום אחד הרבה זמן. אני רק יכולה לדמיין את מהירות המעוף שלי
ואת הפיתולים שהייתי עושה. אני לא יודעת אם ציפורים מעריכות
מספיק או אם בכלל את היכולת שלהן לעוף. זה חלום בשבילנו, משהו
שרואים רק  בסרטים. אנחנו פה למטה רואים רק דברים מסוימים.
הלוואי שאני לא מפספסת כלום בחיים האלה
הלוואי שלא אכזבתי אף אחד, אני יודעת שכן, שאכזבתי .