גשם טופף בעצבנות על מטריה שחורה אותה נשא מעליו איש גדול
מימדים.
האיש לבש נעליים שחורות, גרביים שחורות ומעיל שחור וארוך
שמתחתיו חולצת טריקו. גם היא שחורה.
שיערו השחור והארוך היה אסוף בקוקו הדוק בעזרת גומיה שחורה
ומאוזנו השתלשלה אוזניה קטנה וכמעט בלתי נראית. האיש עצמו היה
חיוור ובעל אף ארוך ומתעקל שעליו נחו משקפיים שחורות שדרכן
האיש לא ראה כמעט כלום מלבד צללים.
מתחת למטריה עמד אדם נוסף. אותו אדם היה נמוך ולבש חליפה
מהודרת ויוקרתית, ושני האנשים עמדו על שולי המדרכה. עמדו
וחיכו.
לאחר כמעט חצי שעה הגיעה מכונית שחורה ומבריקה ונעצרה לידם.
האיש הגדול פתח את הדלת האחורית של המכונית בשביל האיש הקטן,
והאיש הקטן נכנס למושב האחורי, לא לפני שרוח עזה העיפה מקרחתו
פיאה כסופה קטנה, שאותה תפס האיש הגדול ביד מיומנת בעודה
באוויר.
האיש הגדול נכנס למכונית והתיישב ליד האיש הקטן, שלו הושיט את
הפיאה.
"אדוני" אמר קול מהמושב הקדמי.
"כן" השיב האיש הקטן בעודו מסדר את הפיאה על ראשו.
איש צר בעל שפם מסודר הסתובב אליו מהמושב שליד הנהג "אתה
בסדר?" שאל
"הוא בסדר" ענה האיש הגדול במקום האיש הקטן, ולא שינה את הבעת
פניו הרצינית.
האיש הצר התסובב חזרה וסימן לנהג לפנות בפניה הבאה שמאלה.
לאחר רבע שעה של נסיעה הגשם פסק. הם נסעו עוד רבע שעה שנראתה
לאיש הקטן כנצח, עד שנעצרו ליד שער גדול, שעליו היו חרוטות
מילים שהאיש הקטן לא הצליח לקרוא בלי משקפיו, ומעברו השני
ניצבה אחוזה מפוארת.
"הגענו" אמר הנהג והביט במראה אל האיש הקטן, ולאחר מכן אל האיש
הגדול שהסתכל עליו חזרה.
האיש הצר יצא ראשון ופתח את הדלת האחורית. האיש הגדול יצא
ואחריו האיש הקטן.
הם הלכו בשקט אל שער קטן שניצב ליד השער הגדול ונכנסו דרכו אל
גן מטופח ובו שביל חצץ המוביל אל האחוזה.
בדרכם אל דלת הכניסה המעוטרת, חלפו על פני שני ספסלי עץ
הניצבים זה מול זה איפשהו בצידי שביל החצץ, בהם ישבו שתי נשים
זקנות וסרגו צעיפים- אחת סרגה צעיף סגול והשניה סרגה צעיף בצבע
שחור. האיש הקטן הסתכל על שתי הנשים הזקנות ובלע את רוקו.
הדרך הייתה ארוכה ואנשים הסתכלו עליהם מכל פינה של החצר הגדולה
שהקנתה לאחוזה מראה מטופח ומפואר. היו אפילו כאלו שהפסיקו את
עיסוקיהם ובהו באיש הקטן המחוויר. חלק מהאנשים היו על כיסאות
גלגלים, חלקם ילדים בעלי פיגור או אוטיזם, היו אנשים קטועיי
גפיים ועוד כמה זקנים.
הם הגיעו אל המרפסת הגדולה בכניסה לבית, בה נחו כמה כיסאות
נדנדה העשויים מעץ מרקיב.
"אולי כדאי שנחזור?" הציע האיש הקטן והסתובב אל הדרך שממנה
הגיעו, בה מספר לא מועט של אנשים לטשו בו את מבטם.
"בוא, אדוני" אמר האיש הצר ומשך בעדינות בידו של האיש הקטן
שהסתובב שוב ונכנס לאחוזה.
הם נכנסו לחדר גדול המוביל להרבה חדרים גדולים אחרים. התקרה
היתה גבוהה וכך גם החלונות והוילונות הלבנים. הריצפה היתה
עשויה מלבני שיש לבן גדולים ועליהם שטיח צר בצבע ירוק בהיר
שהוביל אל המדרגות שניצבו מולם והובילו אל הקומה השניה.
"שלום לכם" קרא בשמחה קול הבוקע מגרונו של איש צעיר המתקדם
לעברם מאחד החדרים.
"שלום" השיב האיש הצר ופזל לעבר האיש הקטן.
האיש שהתקדם אליהם לבש מכנסי טרנינג שחורים וחולצת טי לבנה.
בידו הוא החזיק בקבוק מים חצי ריק ועל כתפו נחה מגבת מקומטת.
"אני רואה שבסוף החלטתם לבוא" הוא הושיט את ידו הפנויה ללחוץ
את ידו של האיש הצר.
"שניגש לעניין?" שאל
"כן" השיב האיש הצר והם נכנסו לחדר גדול שעל דלתו היה כתוב על
שלט מוזהב "משרדו של מר נומור". במרכז החדר עמד שולחן גדול
ומפואר שמצידו האחד היה כיסא יחיד ומצידו השני שני כיסאות.
האיש הגדול הוא זה שעמד.
"אני מציע שניגש ישר לעניין" אמר מר נומור והגיש לאיש הצר
טפסים. "אבל אתה מבין שאחרי שאתה חותם על הטפסים, אין דרך
חזרה" הוסיף.
"כן, אני מבין. אבל הציבור דורש את זה" השיב האיש הצר ולקח ממר
נומור את הטפסים.
האיש הקטן בחן את הסביבה בזמן שהאיש הצר קרא את הטפסים בקפידה,
למרות שקרא אותם כל כך הרבה פעמים לפני אותו ביקור באחוזת
"נעלם".
"אז.." אמר האיש הקטן בקול חלוש "אחרי שנחתום על הטפסים, ישכחו
אותי? אני פשוט כבר לא קיים?" האיש הקטן הדגיש את המילים
האחרונות.
"כן" השיב מר נומור בפשטות, לאחר חשיבה ממושכת.
"ואם אני לא רוצה?" האיש הקטן הגביר את קולו
"תראה, אדוני ראש הממשלה" מר נומור רכן לכיוון האיש הקטן
"האנשים שראית בחוץ לא נמצאים כאן מרצונם החופשי. זו לו ההחלטה
שלך. החברה היא זאת שמחליטה אם אתה קיים או לא. כשנמאס למשפחה
מבנה האוטיסט הם מביאים אותו לכאן ושוכחים אותו לתמיד. כשילדים
לא רוצים לטפל באמם הזקנה הם מביאים אותה לכאן והיא כבר לא
קיימת. ושלמדינה נמאס מראש ממשלה..."
"אני צריך עט" קטע האיש הצר את מר נומור.
"כמובן" מר נומור הגיש לאיש הצר עט.
האיש הצר חתם ביד רועדת על הטופס האחרון, אך לא הרים את העט
מהדף.
הוא הסתכל על מר נומור, על האיש הגדול ואחר כך על האיש הקטן,
שהסתכל עליו במבט מתחנן.
מר נומור כחכך  בגרונו והעיר את האיש הצר ממחשבותיו בהם שקע.
"אה, כן, הטפסים" האיש הצר הרים את העט כמעט בחוסר רצון והגיש
את הטפסים למר נומור, שהסתכל עליהם בעיון.
"טוב, אני חושב שזה הכל" הוא נעמד והושיט לאיש הקטן יד
ללחיצה.
האיש הצר קם ממקומו ולחץ בעדינות את ידו של מר נומור.

האיש הקטן עמד על המרפסת ליד מר נומור שנופף לשלום אל גבם של
האיש הצר והאיש הגדול המתרחקים.
"ברכותיי" אמר מר נומור אל האיש הקטן מבלי להסיר את מבטו משתי
דמויות רחוקות הנכנסות למכונית שחורה ומבריקה "אתה כבר לא
קיים".