קובי דויטש / אין מוצא |
בתהום של אי שפיות, מאבד את הזהות
של אותם האנשים, להם קראתי חברים.
מסתכל בכל פנייה, רק לגלות שאין מוצא.
במבוך השיממון, מואר חלון הזיכרון
של אותם האנשים אך את מבטם מסובבים.
בריצה אל הייאוש שוב חושב על הטיפשות.
שהכל רק דמיון הכל נראה כמתוך חלום.
רק הקור של הבדידות מחזיר אותי למציאות.
מחכה ליום חדש, שבו אמצא את המקדש.
שבקירותיו הלבנים היא מחכה בין חברים.
ואותה לא אמצא, עד שאדע ששמה היא אהבה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|