"זהו,זאת הכוס האחרונה" הוא אמר בחיוך ממזרי. "שלוש
כוסות,שלושים וחמש דקות ואתה שוכח ממנה לגמרי." הסתכלתי בו,
ואז בכוס האחרונה, ואז בשקיעה הרכה, השמש טובעת לאט לאט לתוך
הרים מושלגים בקצהם והיקום הופך לצמר גפן מתוק בגוון אפרסק
ורדרד. אני מקווה שאני לא אשכח את השקיעה הזאת, חשבתי, וגמעתי
בשלוק אחד את כל מה שנשאר בכוס המתכת החלודה.
"אין מפה דרך חזרה,אתה יודע?" הוא התקרב ולחש לאוזני כאילו שמח
לאיד, כאילו שעכשיו, כשאני הולך לשכוח ממנה, היא תהיה שלו.
"יודע" ניסיתי להשמע בתוך בעצמי. בשלושים ושתיים הדקות הקרובות
היא עוד שלי.
לבשתי ג'ינס קרועים וחולצה דהויה של בוב מרלי, לא ידעתי איך
בדיוק מתלבשים לאירוע כזה אז פשוט באתי עם מה שנפל עליי
מהארון. הוא לבש מכנסיים קצרים בצבע ירוק וחולצה לבנה עם
כפתורי זהב. שעון כיס קטן התנדנד מלולאת מכנסיו ונצנץ באור
השקיעה הדועכת, השקיעה האחרונה שלי כאדם מאוהב. על אצבעו הקטנה
ענד טבעת משובצת אבן חן שהיה נדמה לי ששקלה כמשקלו, או לפחות
כמשקל זקנו העבה.
פזלתי אל השעון-עשרים ושמונה דקות. "באים לפה
הרבה..אה..כמוני?" שאלתי מתוך מחוייבות לשבור את השתיקה המביכה
"המון. הכי הרבה עם לב שבור, כמה  ששכלו יקיר או יקירה, לפעמים
כאלה שנמאס להם מהכל ופשוט רוצים להתחיל מחדש, אבל הכסף
הטוב-אנשים כמוך. אתם תעשו הכל בשביל לשכוח, וכמה שיותר מהר".
הוא גיחך לעצמו והדליק סיגריה,הרגשתי נעלב אז הדלקתי אחת
לעצמי. עשרים וחמש דקות.
"אין לזה תופעות לוואי נכון?" נזכרתי פתאום לשאול, כנראה
שאנחנו באמת נעשה הכל כדי לשכוח. "אולי תשכח איזה תאריך
יומהולדת או שניים, לא משהו רציני, את הדברים שטבועים בנו
אנחנו אף פעם לא שוכחים".
השמש נעלמה לחלוטין ואחריה נשאר רק שובל האור הזה, זה שיזכיר
לך שהייתה שמש, הייתה ואיננה עוד. ערבע עשרה דקות. התגעגעתי
לשמש בעוד החלק השמאלי במוח שלי מתערפל לאיטו. פתאום קפצו לי
לראש הכפכפים הוורודים שלה. כפכפי גומי כאלה שקנינו בשנקין יום
שמשי אחד אחרי שלא יכלה לעמוד יותר על הנעליים שנשבעה בחנות
יומיים קודם שנוחות לה בטירוף כי לחסות על מחירן המופקע. ועלה
זה שכשהיא חושבת כל המצח מתכווץ לה בין הגבות. והשיער שלה,
גולש וארוך עם תלתלים קטנים בקצה, וכשהיא יוצאת מהאמבטיה, שובל
הריח שנשאר אחריה, ריח של...תפוח? או..אפרסק..? נראה לי שזה
מתחיל.
ניסיתי להזכר בקול שלה כשהיא כועסת אבל כל מה שהצלחתי לזכור
היה הצחוק שלה, המתגלגל, המדבק, ובאיך שהיא רוקדת, אבל כל עלה
בי רק הזכרון של הצמיד האדום על רגלה השמאלית. עשר דקות.
הכוכבים החלו לנופיע בזה אחר זה. השמיים התערפלו והחשיכו ככל
שמחוג השניות בשעון הזהב ריקד במעגל.
אני חייב מהר מהר לזכור הכל.
החזיה בצבע בורדו-זוכר.
מגע העור שלה-לא זוכר.
צבע עניים-ירוק?-לא! חום.-זוכר.
תווי פנים-מעורפל-לא זוכר.
נקודת חן על השד הימני-זוכר.
שיר אהוב-לא זוכר.
מגע שפתיים-לא זוכר.
השם שלה-לא זוכר.
לא זוכר.
לפתע הכל נהיה מטושטש. שמעתי כמה משפטים קצרים בשפה שלא הכרתי
ודלת אדומה הופיעה על אחד מעצי הברוש שהקיפו אותנו,הדלת נפתחה
לחדר המלון שלי, שאת מספרו אני לא זוכר,לא בגלל המים. הוא
השכיב אותי בעדינות מפתיעה על המיטה.דקה אחת.
"מה תעשה כשתתעורר?" הוא שאל ואני הרגשתי כאילו מישהו משחק לי
טניס בתוך הקיבה. רייקנות מטורפת התפשטה בי, הרגשתי כל איבר
בגופי והם כולם כבידו עליי כאילו שקלו מאה טון. עייפות עמוקה
החלה לחלחל בי, הרגשתי שעניי נעצמות. "אתאהב בה מחדש".