"אוף, אין לי מה ללבוש!" היא אמרה, חצי בצחוק, חצי רוטנת. "אין
לי, אין לי, אוף!" אמרה שוב, מסתכלת עליי במבט מתחנן כאילו
שאלך עכשיו באחת עשרה וחצי בלילה לקנות לה איזו חולצה או
חצאית.
"מה עם האדומה?" שאלתי.
"לא, אני לא אוהבת אותה, היא גורמת לי להשמין" המשיכה לרטון.
"והשחורה?" ניסיתי שוב.
"לא, השחורה עושה לי עור בהיר מידיי. אתה רוצה שכולם יסתכלו
עליי ויגחכו לעצמם? אולי מזה יהיה לך סיפוק" זרקה לעברי.
היא המשיכה להסתובב בחדר, כאילו הבגדים יצוצו להם מאי שם, מאחד
הקירות, על פי בקשתה. "זה גדול מידיי, זה לבן מידיי, זה כהה
מידיי, זה מלוכלך, זה..."
ואני הייתי לבוש כבר שעתיים, מקולח ומסורק, מחכה ליציאה
הגדולה. הערב הגורלי, אני מתכנן זאת כבר שבועיים, אבל לגאווה
שלי לא היה מה ללבוש.
ברבע לאחת היא החליטה שהיא מתחפשת כדי שגם אם הלבוש שלה יהיה
מכוער או מצחיק יהיה לה תירוץ. היא שמה לעצמה פאה בלונדינית
ולבשה שמלה ורודה וטיפה איפור והתכוונה לצאת, אבל ברגע האחרון
גילתה שהרוכסן לא נסגר וגם הפאה לא יושבת טוב, אז היא ויתרה
ואני התחלתי להתייאש. אחרי כמה בירות לא היה לי אכפת אם היא
תבוא או לא. הייתי מוכן לצאת גם בלעדיה וכנראה שגם היא הבינה
זאת. היא נשכבה על המיטה ועשתה קולות של ישנה ואני הסתובבתי אל
הדלת, אבל שם עמד החבר שלה, החוסר בטחון העצמי, שדחף אותי
בחזרה לחדר והושיב אותי על הכיסא מול המראה. "ככה אתה נוטש
אותה הא?" אמר לי "אחרי כל מה שהיא עשתה בשבילך? איך אתה לא
מתבייש, רוצה ללכת בלעדיה?". "אולי הוא צודק" חשבתי. אולי אני
בעצם ניזון ממנה והיא זאת שממריצה אותי הלאה, אולי היא מתכננת
את לבושה במטרה לגרום לו אושר?
הרגשתי נמוך, התביישתי בדרך שבה התנהגתי. בסוף נשארנו בבית.
אני נרדמתי מעוך על השטיח והיא הייתה שרועה על המיטה, עדיין עם
הפאה הבלונדינית שלה. והחבר שלה? הוא עמד בצד כל הלילה וצחק.