אתמול בדרך העולה לבית הוריי
פגשתי את העץ הקשיש
עודו עומד על הגבעה
- "שלום עץ" בירכתיו מהתוודעותנו
מימי ילדותי הקדומה
הוא לא ענה
הקליפה הייתה מצולקת
ראיתי את שריד החריטה
פעם כשישבתי בצלו
זה אני שעשיתי לו אותה
הוא עם הזמן בחבישה אטית מתאמץ עוד לכסותה
בקליפה עבותה
- "שלום עץ" אמרתי בשנית - הוא לא ענה
האבן שתקה, טבעת פנימית עתיקה
הדהדה זכרה מתוכה
את החריטה
אני זכרתי טיב לחישה, קולה שפעם עלה
שנכרכה החבישה
שמעתי מתוכו אותה
הכרתי כמותה, שתוקה בצעקה
לנוכח פנינו נחו הנופים
חלפו עשרות שנים של פרחים
פורחים ונובלים, באים והולכים
מטיבם אמרתי מצמיחים גבעולים
הזוכרים לכל היותר את העונה
האחרונה
והפריחה היחידה
אבל עץ ילדותי היה עם גזע וקליפה עבותה
זוכר עונות, העגור גם היה בא אליו בתום
מעוף מארץ קרה ותור דוגר וקן
זכרתי אותו אוגר וצובר עץ זוכר
רוחות שכיחות, סופות קרות
גם את הפריחות האקראיות
ולא מניח לנשכחות
גם כשעלוות רכות חדשות זרות
לשלל התקופות עיטרו
ראשו מהדהדות ירקרקות
עדיין מודדות היו צמרותיו
משב עצמת שמיו ימיו.
כיוונתי פעמיי למורד השביל
היורד מההר הנחתי ברכות
אמרתי יבורך בטל ומטר לרוויה
שנים טובות שייטיב עמו
משיב גשמי הרוחות
העלים נעצבו עלו בתוכי והשתרגו
טבעת אחת פנימית
השיבה בכוחות אחרונים
את תהודת הזמנים
שיד סמוכה למפתח הלב
ציוותה לשעת פרידה
אני אליו לא אעלה להביך לא עוד אקרב
גם הוא ביקש זאת מתוקף הזמן שחלף
ראיתיו בטפטוף דמעת שרף
מפכה מעומק שורשיו
שאני סב על עקבותיי
עמדתי כבן המפנה גב לאב
מעצבותה הגלויה של השעה
עלה המראה שחרב
טבעת פנימית יחידה זכרה מתוכו
אותי ואותו ואותה
ואת תרשים החריטה
אני זכרתי את החרטה
שמעתי איך צועקת במקומי
לעבר פעמי דרכיי המשתרכות
היורדות מהגבעה
שלום עץ אמרתי בשלישית
לאור שקיעה אחרונה
אבן לא ענתה
התנחמתי בקצה הקיץ בשתיקה
ציפוריי להקות חורפות
תהיינה חולפות מעל העלוות
ממבטן ינשרו לעבר העבר
אהבות שאינן תלויות בדבר
על כיסופי אבות ובנים
ועיקרים ומה אנו נוטעים ועוקרים
בבואנו ובהלכנו בדרכים
יבואו ימים יהיו מבוארים
שם הנחתי ביטחונות
זיכרונות להקות
מלטפות דיברות
ותולדות עץ השדה
ואורחות האדם
אתה לא תדע לעולם שאלה היו חבוטי כנפיי
שהנפש במורד הר צפת
עלתה והייתה שם
ששפת געגועיי לפתה שעה ארוכה
שנה טועה אחת ואת אחותה התוהה
ואת העת האחרונה הבוהה
על המרחק
ומה נמחק
שהגעגועים פועים בחורפים
ממעד ועד רעד המחנק
להקותיי ציפורים
מבקרות על כורחו עדיין
עץ עתיק מהסתר דעתו
שעתותיו נמים בבקרים הקרים
חורפות באות ממרחק בו
נושאות ברכות רכות
נושרות כפלומות נוצות
עליו זיכרונות
על איש שפגש באחרית עץ עתיק
שמעולם לא העתיק נפשו מתחריט
וקליפה עבותה
שעודה מתאווה לכסות
בתכלית
גם שהעץ לא ענה
ראיתי שם את כנפיי
שואלות באותיות חרוטות
בגלימת שרף ודף שחלף
ודקה שמתקה
שאבן שתקה
והעץ לא ענה
עוד שנה
עוד עונה, חורף נוסף של צפת
חודר צינה לעצמות
מבעד לצלקת אחת
שילד פעם חרט
|
