מישהו אמר שכולם שווים ויש כמה פנסים כבויים כמו אנשים.
מישהו מהצד ניסה להעניק הסבר אחר: שהם שונים. מהאגף השמאלי
הוסיפו אימרה נחרצת: כולם שווים - המבדיל אותם מהקופים,
מטען גנטי שולי.
לבסוף נמצאה הנוסחה הגואלת, כולם שבים בתוך קברים, לא היה ניתן
להבחין מי זרק את החוכמה, אבל כולם הנהנו לכן - למעט קול שולי
שהתעקש שיש כאלה הנטרפים חיים.
מהצד נערו את את האבק מעל שטיח פרסי דהוי והרחיקו עד רחובות
ואדי נסנאס. מישהו העלה זכרונות מסמי מיכאל, מראשו נשר ספר
מאובק על"שווים ושווים יותר", הוויכוח מיד יפרוץ מחדש אם העוני
מגדרי, מעמדי, עדתי, או חופף שיער בלי מרכך ובלי אמבט.
לא היה ניתן להבחין מי פתח את הספר מחדש ועלעל בדפיו. על העוגה
והקפה עוד דיון דומה על בן- הרוש וואדי סליב יצא לדרך ונשפך.
במוסררה 2007 הפנתר מת עני וחסר כל, עוד הספיק לנסות לחלק
לשווים פחות שמיכות קרות אחרונות, שיחממו בגופם את צמר הכבשה
השותקת, מיתרת בשרה בישלו ארוחה מוקרמת במסעדת גורמה סמוכה,
טבולה בחמאה, והגישו בכנס הכלכלי והחוסן החברתי בהרצליה.
את שאריות הצלעות, שבפי העם נלעסים-ומכונים "על האש",
עטפו שם בנייר מוכסף מילים מהודרות בתוספת פרגמנט מעורפל
של"ברביקיו" עסיסי כרוך עם עוד נייר רך, סופח שומן שלא יטפטף
הנוזל והדם. היו שם כולם, ביבי נתניהו מעונב ומכופתר, נע ככוכב
עליון אחר הפיגוע החברתי, ראשי משק הצאן, גם נערי האוצר. לא
היה להם דם לא על הידיים ולא על הדש. אם היה עולה בעין- הכל
הוכן בקפידה ומראש  היה אפשר להאשים את מיצי בשר הכבשה ששתקה
ולהגיד נזל על הבגדים וטיפטף על הדש. התפאורה הייתה מושלמת
ומהממת - הארוחה המוקרמת, גם הברביקיו.

עשרות נרקומנים הרחק משם, שלא הבדילו בין הסם לרקמת העורקים,
הם יחידים שהקפידו לא לערבב חלב עם בשר, צעדו אחר מותו של
הפנתר המת, זוכרים כיצד ייסד להם מוסד גמילה שבין חבילה אחת
של סם מעורבב ברעל עכברים שהוזרק, לבין הפוגה עוד סיפרו למדריך
האחרון שעוד האמין בהם שהם נקיים מלבן.
את דרכו האחרונה של הפנתר השחור הצעידו לקבר עטוף בעטיפה לא
מזוהה,ביטון, קוקו, דוד, וקזאזה ומני  גם - שחזר בתשובה.
החליפו אותם עוד ידיים שהצעידו את הצעקה בקבורה מכובדת  שלא
הייתה מביישת את הכבשה השותקת. האמת, ממש לא הצליחו להדוף את
העוני מלבד לוודא שהם קוברים כראוי את הצעקה.
הגשם פסק, הקהל הפך מטר חומצתי מגוון, כיפה סרוגה לצד תלבושת
שחורה ועל הפנים זקן - אלו היו הפנתרים האחרים שגילו את
אלוהים.

היו שם גם הסטודנטים המהפכניים של האתמול שהפכו שולחנות בקפה
טעמון, חלקם מדושנים עם כרס קטנה - הפכו מכבר חלק מהממסד עורכי
דין פרופסורים שידעו להבדיל בין חוק סטטוטוארי לבין תקנה
איזוטורית.

אבל נותרו בנפשם עדיין לוחמי חופש החיבור לדיבור שאינו תם.
עמדו כמו אז, תרים אחר ההגדרה שתבעיר את המדורה: "כלום מאתמול
לא השתנה, רואים גם מחר התפנית אינה צפוייה הנתונים
הסטטיסטיים מצבעים על עוד קבוצה שלעוני הצטרפה ,חוץ מזה
שהמדינה עוד משתינה עדיין - אבל מקפידה להסתתר מאחרי קיר
בפינה".

זכרתי אותו ואותם מזמן אחר מקפה טעמון, שהמצפן נפל לבוץ
וחיטטתי
בקן נמלה עמלה, איך זה שיוצאת עם שקית נילון בו כריך לעבודה,
שלושים שנה עובדת ומתחפרת בחשיכה במחילה ולכל היותר אוגרת
סוסיתא ישנה, אותה גוררת לחנייה מתחת לבלוקון שגמל לא ילעס
אותה.
משלימה עם המצב, עושה מהאוויר איכות תרבות, בשארית הזמן הפנוי
יוצאת לחלון של הבלוקון לשאוף את יתרת החמצן אם לא זוהם.
ואיך זה איך שהנמלה האדומה משתזפת כל היום, לא חופרת, לא
מחזיקה שקית נילון - יושבת מהודרת לקול מוזיקה אקוסטית, מניעה
מישושים, מקמבנת עוד קומבינה ומתגלגלת במרצדס מבהיקה.
הפנתר השחור מת אתמול. עני וחסר כל שעדיין בכל שנה הצמיחה
מצמיחה עוד מיליון ש"ח לעשרה מיליון שקלים
ועוד חמישים אלף עניים בתוספת עשרת אלפי ילדים למיליון השני.

זכרתי אותו מקפה טעמון שאיש שמאל עם משקפיים- ג'ון לנוניות
עגולות נאם מעל השולחן שעליו הייתה מונחת עוגת שוקולד טבולה
ברום שיכר, היו שם תנועות מהירות בלהט הדיבור, הקפה ההפוך
נשפך, מישהו צחק טוב שזה לא דם, אחר סיפר למה טרוצקי בארגנטינה
נרצח-
עשרים מיליון רוסים ניסו בסיביר בחייהם להסביר את ערכי
השיוויון
מתו ולא הצליחו. זכרתי אותו שסטלין זרח על העמים והקיבוצים -
שמש יקרות - עד שהבינו שכולם שווים בקברים ויוצאי הדופן לא היו
בין הנעלמים - דווקא העמלים. ולכן עדיף להשטלט על האדמות, יהיה
תמיד ביקוש לקברים, בסופו של דבר כולם מתים.
איש מצפן בטעמון עוד סיפר חוויות: ממסע ברחובות קובה, שחובה
לראות כיצד מכוניות הגנסטרים של שנות הארבעים מתוחזקות,
נוסעות
להפליא, זה מסביר את תושיית העמלים וכל הפועלים, להקות נמלים
או שחורות או אדמות. "פועלי העולם" צווח לפתע בסיום הנאום,
תתאחדו
כולם שווים.
ושהמעצמה שעצמה את עינה עוד מחרימה את האי וזוכרת בפחדים איך
הטילים בימי קנדי העליזים רצו באופן שיוויוני מקובה להרוג גם
את העשירים.
אחר עשרות שנים בלילה לבן צנחו שני המגדלים כמו קלפים, איש לא
חשב שיבואו מחצי הסהר שהתנוסס מעל המסגד במטוסים, חשבו שיבואו
רכובים על דבשת גמלים.
ספטמבר הוכרז שחור, נפער בור באדמה, העשירים בכו את המתים
שלהם, העניים גם.
העניים, באופן כללי או עקרוני, תמיד בוכים על מה שלא שלהם,
צירפו את הדמעות בקערות. הדחפורים אספו את ההריסות.
העשירים אמרו תודה לעניים על הדמעות והשתתפותם בצרות אחרים ואת
שאריות המלח שהתייבש בתחתית הקערות העבירו למלחיות
והחזירו את הקערות המקוריות, רחוצות, לחצר האחורית. הוכיחו
יעילות
אין ביזבוז במינרלים ומחצבים.
שהפנתר האחרון מת, החזקים גידרו את אפריקה וחילקו ביניהם
לשמורת טבע, עשו ספארי, צעקו מעל ג'יפ שיש להגן על הקופים
המעטים שעוד נותרו על העצים. בפרט דאגו לקרנף חד השנהב, אם
יכחד חלילה ממי אפשר יהיה ללמד ילדים לבנים וצבעוניים כיצד
מתקרנפים. ממרחק צעד מהענפים בדרפור ששם שוחטים את החלשים
שעדיין לא הפכו קופים.

אז העניים עוד פעם בכו, הפעם על עצמם - השאריות ברחו משם
בשיירות, גם שלא היה כל כך מובן מה היה להם דווקא לנדוד לחצות
את המדבר ועוד לישראל - שמחצית אוכלוסייתה פליטים מרצון
ומחציתה השנייה מבינה שנולדה לבני נפילים. את הפנתר השחור
זכרתי בבאר שבע שעוד אחרים כמותו פרקו משאית שמיכות לחבורות
שהשתכנו ברחובות שבאו היישר כל הדרך ברגל מדרפור, אני הבאתי את
הגבינות הלבנות, הבגדים שנאספו במושבים שהעוני העולמי התדפק על
הדלת היה אפשר לחשוב כאילו שהעוני המקומי לא מספיק שעודו מפיק
משיכה ממגנטת למרחוק המושכת עוני מיבשת אחרת שעודה לוהטת.
הפנתר השחור מת אתמול, זכרתי אותו עם הבאסטה הצמודה לחומת העיר
העתיקה, שיחד עם האבטיחים החברים שלו מכרו שם עוד כמה "עשבים
דחוסים" ששם הוכיחו שיהודים וערבים יכולים להיות ערבים זה לזה
בשיא האינתיפדה והחומות מסתירות אותם מפני מחלק הסמים, שם יכלו
להיות דוגמאות חיות כיצד שוברים חומות וחיים על "כייף" בכייף,
ואיך מגלגלים עשבים וכספים והשוני רק מוסיף
אחוות אחים בתוספת להטוט קסמים טבול בעשן סמים.

שהזכרונות עכשיו כאן מקשיבים לעוני העולמי, איך הוא מדבר
בעוד שפה שלא היה צריך ללמוד אותה מהעברית, זו שפה שלימדה שפות
רבות כיצד שוברים שיאים וקופצים מעל משוכות ומכבסים בביטויים
את חלוקת המשאבים.
היה ניתן לקרוא בעיתון שמישהו סיפר את האמת הידועה לכל ניצולי
השואה שגנבו להם את הקופה, מישהו כתב על זה בגלוי בעיתון,
במכתבים למערכת האזרחים, אמרו לכתב: אתה אמיץ - הקימו עוד ועדת
חקירה שתחפש את הכספים, בפינה צחקו השבעים, עד שיגלו היכן
הסתירו את המליארדים יש להניח ימותו אחרוני הניצולים, לא ישארו
אפילו בודדים.
מישהו הסביר שנעשה ניסיון מוצלח לקטוף עוד תואר למדינה היחידה
שעשירית מראשה מצוי במערב וגופה על ליבה ופלג השלישי שקוע
בעולם הרביעי - עמוק מתחת לשמינית גוש קרחון שעוד צף ומזכיר
שלא נישבר השיא - שאפשר יום-יום עוד לרדת עד תחתית השמינית
הנעלמת בתהום.
הפליטים מדרפור עוד היו פזורים על מדשאות ברחובות באר שבע
דיברו על השרידים הקרובים ויתרת הדם שהשאירו שם, כיצד חצו את
הגבול כמו בני ישראל במדבר, כיצד ילדה אחת קטנה עם צמה, ממש
כמו באגדות, הלכה לאיבוד ואשת ראש הממשלה התחזתה לפייה, כינסה
את התקשורת העולמית - איתרה אותה בחולות סיני, הצטלמה. ראינו
אותה בטלוויזיה בפיצוצייה החוקית בבאר- שבע שייסד ג'רושי,
הספיקו לו חמש שנות מאסר על סחר בסמים להבין את הגירת העמים
ותנועת הכספים הסיבוביים הנעים במעגלים של ריבית עולמית הקשרים
והעניים ומכלאות וכלואים. עכשיו הוא משכיל בזעיר אנפין, מקמבן
מוכר גז צחוק חוקי, באנג מזכוכית ונרגילה ערבית, ומי שרוצה -
כל שנותר לדחוף באופן פרטי את חתיכת החשיש, הוא כבר לא עובר על
החוק.בינתיים מעל המרקע, פסטיבל אשת ראש הממשלה נמשך - הפייה
מצילה ילדה אחת בסיבוב חוזר אצל "יאיר לפיד", שם מסבירה בפעם
העשירית כי טבח כזה לא ברא השטן. נותרו לה עוד עשרים ערוצים
לחזור על הדיקלומים.
שהוסט זרקור המצלמה, בעלה - ראש הממשלה, סגר את העיסקה
שלוש מאות פליטים מידי חודש יגורשו חזרה במבצע "חורף קר".
סעדיה מרצאינו אולי יגיע, יחלק שמיכות, הייתה הנחה שלא ימות,
אבל כאמור הפנתר השחור מת אתמול. את המלאכה נטלו קומץ
הסטודנטים מאוניברסיטת בן- גוריון, ערכו בינתיים לפליטים מופע
חזיון אור-קולי, עד שיחל מבצע "גירוש חם". השוטרים ניסו לספור
את הפליטים וכללו בספירה עשרה סטודנטים אתיופיים בטעות, אזרחי
המדינה, איתם התעקשו שעליהם חלה חובת ההוכחה שהם נולדו כאן
ושיזדהו בניירת זהות עטופה בפלסטיק דהוי בו מוטבע סמל המנורה.
בין לבין, ראש הממשלה סיכם את כללי המשחק: המצרים יעמדו
בהיכון, עם שריקת האות שמימין לשמאל שיירת מבריחי סמים תחצה את
הגבול בסימן מוסכם מראש לישראל - במקביל מיד בחציית הקווים ע"י
מבריחי הסמים, הפליטים יגולגלו כמו כדור חזרה לרשת המצרית.
הייתה התחייבות - השערים יהו פתוחים חד סטרית ורשת צפופה
ללכידת פרפרים בתנופה פיתאומית תלכוד את אלה שינסו לברוח מבעד
לחורים,
לאור המקרה האחרון של הילדים הזעירים- בפרט הילדה שעוררה
סערה,
סוכם שתושלך יריעה יותר צפופה, כמו מלכודות השליו של בני
ישראל
שהיו פליטים במדבר והמצריים רדפו אחריהם עד ים סוף, כך שנסיון
מבצעי היה לכולם.
הפנתר השחור מת אתמול. עוד שלשום פרק שמיכות לפליטים בארצם,
הוא השתעל, לא חילק שמיכות לפליטים מדרפור. מישהו אמר שגם לא
היה נצרך לכך, הפליטים הראשונים מדרפור הספיקו בתום מסע הגירוש
ישראל-מצרים וחזרה לסודאן, לתרום את גופם לטבח המתחולל עודו
שם.

מישהו אמר: טוב שזה לא קרה כאן, אחרת היו מאשימים שוב את
היהודים כמו שרגיל בכך העולם. מישהו סיכם לבסוף את הדיון: כולם
שווים. אבל הקופים על העצים באפריקה יותר שווים מהפליטים
מדרפור והעניים הישראלים יותר שווים פי אלף פרוטות מהעניים
מאפריקה. בסך הכל צריכה להיות כאן פרופורציה, גם שמתבוננים על
עניים ומבריחי גבול.
כל אחד והמבול שלו.