האביב הגיע והפחד ירד כמו שמיכ, חם וחונק.
כבר שלושה שבועות לא הגיע עשב צרי טרי. המשלוח האחרון היה
האחרון בהחלט. אחד האוספים הובא גוסס לכפר מנכישת נחש מתחת
לשיח. הנחש הובא יחד אתו, אבל איש לא יכל היה להצילו והוא מת
למחרת.
עם רדת הערב הבריחו את השערים וישבו מזיעים בחדרים אפלים. מני
הצרי שחולק היה גדול במיוחד. "לא יהיו עוד" אמר המחלק הזקן.
ידו הימני הכווי ריתק את מבטי. הוא עצר בשער ואמר לי "מחר שיא
האביב".
בשיא האביב הודלקו מדורים גבוהים. עם רדת הליל עלה האש ושירים
הושרו בקולות נחרים ללא שמח. הבטתי סביב לחפש את החברים. קל
יותר לחלוק פחד עם האנשים ששפכת דמך אתם.
המנהיג הובא למרכז מעגל המדורים. מניף את ידו הכווי מעל ראשו "
היד הבוער, היה האור שהוביל אותנו בחושך, היד הבוער הוא המחנך
שלי כי שגיתי, בימים שלפני הצרי".
ראשי כולם שפלו, הפחד היה מוצק ממש, כאילו התמצקו ענני העשן.
היד הבוער היה העול שלא ניטל עלינו לשאת - אך עד מתי?
נעניתי כמעט מיד כששאלתי. הסתובבתי לאחור, כמו כל חדי האוזן.
בשולי מעגל האור, בדרך הראשי של הכפר, רצו כמה צעירים. חשבתי
בהתחל כי אלו בוזזים מכפר אחר. אך גופי ידע אותם טוב ממני. הם
רצו לביתו של המנהיג לבקש מחסה. ריצתם מוזרה ומדדה, חלקם
אוחזים לחזם ונעים מצד לצד. שערם היה ארוך מאד ועכוזם תפוח
ורחב. אחד מהם נעצר והביט בי ממש. פניו הארוכים היו חפים מזקן,
עיניו היו גדולים ויפים מכל עין שראיתי מימי למרות שהיו כהים
מצל. סביבי זז משהו והוא חזר לרוץ לבית המנהיג.
הבטתי סביב והמבט של כל האנשים סביב היה רעב ומטורף, כמו חי
שהריח דם. החלו נעים לכוון בית המנהיג, וכמעט פרצנו רצים עד
ששמענו זועק מאחור.
אחד הזקנים עמד במדור שלי עם יד תחוב בגחלי המדור. הוא הוציא
אוחז בגחל בוער ובידו השני שפך שמן על היד. בו ברגע פרצה קריאה
מפי כולנו. היד הבוער הונף למעלה ונחלי אש זלגו לאורך ידו.
מאחור דחף אותי מישהו לארץ, התפלשתי בעפר אך בעיני עוד בער
היד, צורב לנצח.
"הביטו בי, ביד הבוער! גאלתי אתכם מהדם והזעם כי נשבעתם ביד
הבוער שלא תשאו את בשר האדם!"

שכבתי בעפר עד שכבו המדורים.
כשחזרתי לבית, היה בשער סמל חרט. באור הכוכבים הדל לא זיהיתיו
מיד, אך במהרה ידעתי - חברי זקוק לעזרה. זה היה החרט שמשאירים
ציידים כדי להחריש את הבא בסוף הטור "יש טורף באופק". ברחוב
הדומם באור הכוכבים, ללא לפיד או נר שמן, הלכתי לביתו.
השער היה חסום מבפנים, נקשתי ושרקתי את שמו. מבפנים הוזח דבר
מה והשער נאנח. כשנכנסתי אמר "לא עוד, שב" החדר האפל הדהד את
הקול השבור, המוזר.
מי אתה? שאלתי בתוך ראשי, "אני לא בטוח עוד" אמר כמו במענה
לקול בראשי. " אני לא יכול להצטרף לקבוצה בבית המנהיג, אחרתי
את המועד. אני אברח להרים בבוקר, לפני צאת הדייגים". הוא הכה
באבן הצור ובמכה אחד - כמו שהתגאה תמיד - הדליק את פתיל השמן.

עד יום מותי אשא את מראהו עימי, כאבני מזל קטנים בשקיק, פניו
היו ארוכים וחלקים כאחד הנערים. שערו היה מונח כגלי דם אדומים
על כתפיו, אפו התקיף והכפוף כמעט נעלם, גבותיו היו פסים צרים
אך ריסיו התארכו והסתלסלו כריסי אייל.
אך כל אלה היו כאין למול עיניו. עמוקים מכל באר, כחולים כשמי
הערב מחלון חדר מואר, יפים ואבודים כיד הבוער ואיומים כמותו.

"אתה חברי הטוב, ברית דם לנו" הוא אמר את שאין לומר מעולם.
החולקים בחוב לא מזכירים חובם. "התזכור את השביל שבו מצאתיך,
שותת דם, ונשאתיך על גבי?" השפלתי מבט, דברים שאין לאמרם אין
להם מענה. "מחר עם שקיע, תביא לשם את חפצי אלה - לא אוכל לשאתם
עליי כשאמלט והם יהיו לי לעזר בהרים. אפרד ממך אז לעולמים
וחובך יתם". פניתי לעבר השער, פני לוהטים ועיניו בגבי כגחל
הלוחש.

ביום המחרת היה הכפר כולו נרעש ועמל. כל הקבוצים היו צריכים
להתקבץ מחדש. כמעט לא נשארו דייגים, הלקטים היו במחצית כוחם -
אך לא היה בהם צורך, אפילו לפי דבריהם, לא היה עשב צרי במהלך
של ימים רבים מכל כוון. ואולי כבר לא היה בו צורך, כבר קרה
הנורא מכל. המנהיג עמד, חולה ועייף וחילק אנשים לקבוצים.
כשהביט בי עמד מדבר ותלה עיניו בידי. הוא לא קרא בשם קבוץ אלא
המשיך בבא אחרי.
כשהלכו האנשים לקבוצים, הלכתי אליו. הוא לא פנה אליי עד שהגענו
לביתו. הוא הסתובב אליי כשהקולות הגבוהים והצלולים מביתו פסקו
באחת. "אני אוכל עשב סבונין, כדי שלא אפול ללהבה. לכן אני חולה
כל כך". הבטתי בידיו החרוכים. "אין בכך מזור לאורך זמן, הלהבה
לוהט אף יותר מהיד הבוער". דבריו היו נוראים, אך לא היה בי כח
למול כאבו. "הסבונין מחליש את הגוף ומסית את העין מהלהבה, אך
זה בוער". הוא הניח ידיו על חזי בסימן של "איפה הוא?" ואני
עצמתי את עיני כי לא יכלתי לענות. "טוב, נתמזל מזלך להשיב חוב
כבד".

בתום היום יצאתי לביתו. כשסיימתי לאסוף את הצרורים, קשורים
ומקופלים בהקפד ודיוק שלא כדרכו, סימנתי על השער שהבית ותוכנו
הם לחלוק מחדש. יצאתי לרוח הליל היבש וצעדתי להרים. מסביב היו
ריחות האביב חדים ויפים וכואבים.

עליתי בשביל הצר. גללים חריפים הזהירו אותי כך ששרירי נקפצו.
יורשיו של העכברוש העצום שהרגתי על השביל, שיניו תחובות עמוק
בכתפי - מחכים עכשיו בחושך. אז, כשלתי במורד, המום מכאב. חברי
עזרני ונשא אותי לכפר. חוב דמים הוא.

חיכיתי לנשיפת העכברושים אך זו לא באה. השביל הגיע לקצהו ולא
ראיתי דבר. מרחוק היו בתי הכפר נעלמים באור הירח הכסוף. אבן
קיפץ מרגלי, הבטתי למעלה - מער פער פיו אדום מלפיד במעמקיו.
מעוז ציידים ישן היה שם וננטש מחמת העכברושים. עתה הייתה אדמתו
נקייה מעצמות וגללים, יצוע מעור נמתח על מוטות דקים על הקיר
המרוחק. לצדו עמד, נושא לפיד, אלא שלא הבטתי בו מעל לרגליו.

כל שער רגלו נשר והוא עמד חלק כפנים של פרוות ארנב. הנחתי את
הצרור ונסוגתי, עוצר דמע, לשביל. "אל תלך".

ניגון הקול הזה אחז בי כלפיתת נחש. כמים חיים בחול. הריח הכה
בי - מתוק ומבחיל. הריח התל בי, מכווץ את מעי ובוער בחלצי.
הסתובבתי. הלפיד הושמט לחול. ידו הדק והארוך, חף משריר וגיד,
הושט אליי והוא בכה. אך אני לא את דמעותיו ראיתי. בער בי הלהב.
בצעד אחד וכבר הייתי עמו. ריחו אפפני כעשן, מסמא את עיני.
שפתיו התפוחים נעוו בכאב עת אחזתי בזרוע ומשכתי למטה.

לא אני בערתי, אש זר היה בי, זורם בידי ורגלי ואברי ופני. את
בגדיו קרעתי ממנו שלא מרצוני. נשקתי לפניו הבוכים אך הוא לא
זעק ורק הכה בי חלושות. אך אני חזק ממנו הייתי. ידעתי אותו.

ואז, יצא ממני.

מזיע רועד ומפחד התגוללתי מעליו. הוא חברי שדנתי למוות תחת
להשיב לו חוב מוות. הוא התקפל ובכה, פצוע וחבול. הייתי צריך
להשיב את חובי ולהורגו אך עייף ומבוסם כשיכור, דידיתי לכפר.

שלושה ימים ישבתי בבית קודח. מה היה האש שאחז בי? איך אביט ביד
הבוער ואני נשאתי את בשר האדם? לא ידעתי תשובה ולא מנוחה ולא
רעב. בליל הרביעי לקחתי שלוש מני המזון שעמדו לי ויצאתי
להרים.

לא חשש היה בי מעכברוש או זאב או חתול. כשם ששיכור הלכתי משם,
כך חזרתי שיכור וקודח. "את כל מזוני אתן לו" אמר לי ליבי "כך
אפרע את חוב המוות".

כשצעדתי לשם לא ידעתי עם יבקש חיים ממני ומזוני או את המוות.
"טוב שבאת" ניגן הקול, חם וזורם כשמן. "באת להרוג אותי עם מני
המזון?". מני המזון נשרו מיידי על החול. "אין לי רצון למות
כעת, אני אחיה את חיי עד סופם".

עמדתי מולו ריק. "הם יהרגו אותך, הם יאכלו אותך מבפנים"

-"נכון, כמו שאתה ואני אכלנו. ובכל זאת אני רוצה להישאר חי"

-"אתה מעניש אותי כי לא מילאתי את חוב הדם שלי. אך סבלך יהיה
גדול ונורא. כולנו נשבענו ליד הבוער שלא נשא בשר אדם ואני
נשאתי. ארור אני לנצח"

-"אינך ארור, רק בידי לקלל אותך ואין בליבי אליך" הוא הרים את
עיניו אליי ואני הייתי כרוח נשימתו תלוי בדבריו כעש בקורי
העכביש. "היד הבוער לימד אותנו לדבר, לבנות בתים ולגעת בלי פחד
אדם באדם. אך אין מחר ליד הבוער."

-"נשוב ונמצא את הצרי" אמרתי והדם הולם בראשי " גם אם ננדוד
מכאן הרחק!"

-" לא," אמר ועיניו הגדולות כמים עמוקים "אין מחר ליד הבוער
בלי אנשים חדשים, צעירים. כבר כבדו מזוקן אנשי הכפר וצעדם לאה.
אם יבואו העכברושים, לא יעמדו מולם עוד קיצים רבים".
ידו עבר קל על בטנו. "אין בליבי אליך. תמיד נשאתי ליבי אליך.
ועתה יותר מתמיד". הוא נגע בבטנו המתוח כמו מסובב גלגל חימר.
"אינך ארור לנצח, נתת לי נצח. כעת אחיה בתוך אנשים חדשים." הוא
כרע לטפל באש. "כשנשאת את בשרי, אמרתי לליבי, מדוע הוא מכאיב
לי? מדוע הוא ממית אותי ופניו מעוותים?" דבריו כאבו בי כמו גחל
בוער, ידי נקפצה לבעור באש ולהקל את משא דבריו. "אבל כשנותרתי
לבד עם מתנותיך, הבנתי. הבנתי כי שילמת את חובך"

לא יכולתי לעמוד עוד. "אני מתחנן בפניך!" פני שטפו דמעות
גדולים וחמים "אקח את חייך ואז אקח את חיי! אל תעמוד בסבל
הנורא הזה! אש בער בי ולא היה בי הכח לעמוד..." חיבקתי את
רגליו כנער שסרח לפני המנהיג, בוכה ומיילל.

הוא נגע בפני בידו הארוך והדק כמגע רוח על דמעותי "אינני ירא
את הכאב, אני מייחל לו". -"מדוע?" שאלתי ופלא עצר בכיי. "הצרי
אינו רופא לנו, אני איני חולה" הוא הרים את סנטרי באצבע אחד
לפניו. יופי בלי גבול, כמו ניצת פרח. "אין מילים לומר לך, כמו
שאין פרפר יכול לדבר עם זחל. בשרך יהיה לטרף עכברושים בקבר,
זקן וחלש. בשרי יהיה לאנשים חדשים והם יחיו גם אחריך. עכשיו
אני מאושרת"

עם תום הגשמים כבר עמדו האנשים מוכנים לנדוד כשמצאו שיחי צרי
בעמק שהוצף. כשחזר האביב מצאו שלושה ילדים אדומי שער מזנבים
במני המזון בקצה הכפר. את עיניו הכחולים ראיתי וידי הכווי בער.