כשאקום, מחר בבוקר, שום דבר לא יהיה כשהיה.
כשאקום, מחר בבוקר, השמש תזרח ותאיר את הים הנשקף מביתנו והרוח
תנשב בצמרות הדקלים, אני אתבונן סביב ואדע- זו הפעם האחרונה.

כשאקום, מחר בבוקר, שם דבר לא יהיה כשהיה.
כשאקום, מחר בבוקר, אלבש את המדים, אטול את הנשק ואבצע את
המוטל עלי, וכשכל התרגולות יהפכו לדבר האמיתי, אני אתבונן סביב
ואדע- זו הפעם האחרונה.

מחר, העולם המוכר לי, השוקק חיים ואהבה יהפוך לחלקת עפר.
מחר, כשאניח תפילין בתפילה המונית בבית הכנסת המרכזי ואזעק לאל
עליון ומאות סרטים כתומים יעופפו ברוח, אני אתבונן סביב ואדע-
זו הפעם האחרונה.

מחר, כשאגיע לשם, והוא- יביט בעיניי ויקרא "יהודי לא מגרש
יהודי!" ואני- אצעד בראש מורם ובלב מושפל, אנשך שפתיים ואדע-
זו הפעם האחרונה.

וכשהוא- יבוא ממולי אביט אליו, אראה שכאב משותף לנו. הוא יוציא
את הצו ואני- אזעק מכאב על הבית שיחרב ואדע- זו הפעם האחרונה.

וכשניהיה- האחד מול השני, שני יהודים, שהמציאות הטופחת על
פניהם הביאה אותם לסיטואציה אכזרית שכזו-נתפלל:
"עשה שזו תיהיה הפעם האחרונה!"