אדריאנה שכבה על סדיני הסאטן שהדיפו ריחות מרים של גופות
מיוזעים. מבלי משים החלה צמרמורת לעבור בגופה המחוטב, המפוסל
כך קרא לו פרידריק האנס שהכירה בדיוק לפני שעה ועשרים בפאב
העירוני.
הצמרמורת שהרטיטה את גופה התחלפה מיד ברטט חולני של בדידות
נוראית, כמו ביקשה היא לומר לו שיקח אותה ויגאל אותה מחייה
העלובים, כך אחזה היא את מצעיה וניסתה להתרומם. בדרכה הפילה את
בקבוק הג'ין שרק לפני 20 דקות הרווה את חושיה ואת שלו, סיפק לה
את הפנטזיה שלה השתוקקה מאז הייתה ילדה קטנה שננטשה ע"י אביה
והותירה בגפה עם אמה. כעת התערבבו ניחוחות הזיעה והכוהל ועוררו
בה רגשות של דחייה, מאותו הגבר שפלש לגופה כאילו היה זה מבצר
שיש לכבשו, אך יותר מכך דחייה מעצמה.
בעודה מתרוממת, כשראשה מסוחרר, לא יכלה שלא להבחין במראת
האיפור שהסתכלה עליה, כאילו היא עצמה מצחקקת על הדמות שמולה,
"גם את?" שאלה אדריאנה כשפניה למראה בחצי חיוך שהתחלף חיש
בקמטי הבעה שנחרטו סביב פיה כאילו מנסים הם בכל כוחם לעצור את
הבכי המתפרץ.
אדריאנה העבירה יד בשערה האדמוני שגלש לכתפיה השבריריות ומשם
אט אט אל שדיה, אך הפעם לא היו אלה אצבעות בולבוסיות של אחד
מיני רבים שפלשו לשם, אלא היו הן אצבעות מגוננות, שלה עצמה,
שביקשו לתת לה אהבה, אהבה שלה ערגה מאז אותו 6 ביולי מקולל,
היום בו ננטשה מאביה והחלה אטא אט להנטש מעצמה.
היא פרצה החוצה, עוצמתה הייתה כבירה מדיי, אט אט נגרה לה מאותה
עין חתול ירקרקה, זו שהפנטה גברים צעירים כמבוגרים, אבות
כנערים והחלה לפלח את דרכה אל אפה העדין ובמורדו אל שפתיי
הדובדבן שלה, שם היא כבתה וכאן גם ידעה שכבו חייה.