איך שהלילה ישן בך
כאילו היית כלוב-צרעות סגלגל
וכתלייך מחובקי האוויר
מנתרים בין אצבעותייך, לא פוסחים
על קדרת-בטנך, סומק-עינייך
ריאותייך הרפואיות
עוטפות את לבך הסמוי
כמו מגבת עטופה כלב-קר.
היום הזה מותיר אותך
חיוורת מכל החורים, השעווה
מדברת אלייך מתוך הפתילים
שרה את הג'אז העתיק ביותר
שניתן לשמוע,
זה לא מגרד לך את חרציות הרגליים
איך שהוא שופך בה
את כינורות הפלסטיק שגמר מהכין.
המוזיקה חירשת אלינו
מבעד קונכיית המיטה
מישהו הולך. אין לו צעדים בכלל.
הוא קורא לך אור. את שורטת
את הדף
החוצה

:

אם הדלת הזו הייתה ממשיכה לחרוק
לא הייתי עושה דבר. זו האמת.
איפה היית אתה אם לא הייתי
אם היותנו אוספת אותך כמו יעה חם
להשתהות הנערות הדקיקות והמלוחות
הן רוחצות אותך בפחד שלהן מהמוות
ואני אינני מפחדת מהחיים
אני הפכתי
את החיים פחודים מהכיל. האנשים הלא נכונים
מגיעים ולוקחים לי את השקר מהעין
כשאתה מסתכל עליי
ורואה אהבה
אני צפה על המים הכהים
כמו פלורוסנט גדול. כשאתה מסתכל
ורואה את השקר מרחיב את סדק המים
אני יוצאת משימוש,
כולי פגומה מהאישון
לבפנוכו של
העזאזל הענק. אם היה לי אבא חי
הייתי גמורה.