בסוף מצאתי את גן-עדן.

אולי הסיפור התנ"כי לא היה מדויק אחרי הכל,
אולי נרמז שם בין הפסוקים שזה המעמיק
חקר בנפשו הקדמונית פנימה,
זה אשר יכפר על חטאיו בדמעות זכות של תשובה.
יהא רשאי להציץ פנימה אל הגנים האבודים,
ולו בלבד שלא יביא איתו את חוה

רק בבדידות יוכל אדם להציץ אל שרידי שלוות-קדם.

בין הצוקים מעל פי ים
סוער בשמש החורכת,
אפילו שלטי חוצות רשומים לבן על גבי ירוק
הכווינו שם,
מאה פעמים הלכתי והגעתי עד לסלע עצום
איפה שמשפחות מצאו מקלט

וביום האחרון טיפסתי.

האמת, יחסית לגן-עדן ולקונוטציה הגרנדיוזית,
זה לא משהו:
הים מכה בשצף בין הסלעים והמצוקים הגבוהים,
דייגים מימי-הביניים עדיין ממתינים
שברשתותיהם יעלה דבר מה נדיר,
שלא יבושו לחזור בידיים ריקות אחרי כל השנים
אל הנשים והילדים

אלוהים משייט על העננים הנמוכים.

מקום נפלא למות בו, גן-עדן זה,
אבל לא עכשיו.
מהצצה חד פעמית היכן שזקן עירום וגופו כגוף הבתולות השמימיות
רחץ בין הסלעים בגודל אדם,
הבנתי,
עוד רבים החוטים הפרומים הנותרים בחיי אדמה וארץ,
ורק עת אסיים לקושרם היטב
אוכל להמשיך הלאה.

להיות לבן-אלוהים.
למצוא חיבוק בין גלים סוערים.