השמים החליפו צבע. זה לא קרה לאט, זה לא קרה בהדרגה, זה לא
"התרחש". הם פשוט היו שם, כהים וחמורים, רגע אחרי שהם היו
טהורים וצלולים.

היינו שלושה: איתמר, ערן ואני. ישבנו בקצה הקיבוץ, על הגדר של
שלומוביץ'. לא דיברנו. הפכנו לחברים שמעבר לדיבורים, אחרי מה
שהיה בתחילת הקיץ. רק ישבנו על הגדר, והסתכלנו על השדות הריקים
והיבשים, על האדמה הצמאה, המפוררת לאבק. היינו יחפים. איתמר,
הגבוה מבינינו, ישב על הקצה הגבוה של הגדר, שהייתה עקומה מרוב
ילדים שקפצו מעליה אל מחוץ לקיבוץ. הרגלים שלו לא נגעו בקרקע.
גם הרגלים שלי לא נגעו בה. ערן נדנד את הרגלים שלו באיטיות.
בכל פעם שהן היו קרובות מספיק לאדמה, הוא הנמיך את הבהונות
ונגע בה, לרגע.
זה היה ברגע שאיתמר אמר משהו. הוא אמר, אני כבר לא יכול לזהות
את עצמי. ואז השמים התחלפו.
לא היה  רגע של מעבר. לפני כן הם היו שמי סוף ספטמבר בהירים
טיפוסיים. ברגע הבא הם התמלאו בעננים. לא, הם לא התמלאו
בעננים: פתאום היו עננים בשמים. אפלים, כבדים, מלאי מים. קפצנו
מהגדר ועמדנו על האדמה. הבטנו למעלה כמה שניות, הלומים.
ערן היה הראשון שהתאושש, ראיתם את זה, הוא אמר, ראיתם את זה.
בטח שראינו, אידיוט, אמר איתמר, ועוד לפני שהספיק להתחיל רגע
השתיקה הפגועה שהיה בא מצד ערן מיד אחרי שימוש בשפה הזאת, הוא
הוסיף, מצטער, אני קצת.
אני שתקתי. חשבתי שהולך לרדת גשם, ושכדאי שנלך הביתה מהר, אחרת
נצטרך לדשדש בבוץ כל הדרך. אחר כך הרגשתי משהו נכנס לעין שלי,
והשפלתי את הראש כדי למצמץ אותו החוצה, ואז ראיתי את האדמה.
היא הייתה לחה. לא רטובה, לא בוצית. פשוט לחה, כמו האזור
המרוחק יותר ברצועה הרטובה שבחוף. לא רכה עד כדי שקיעה, פשוט
לחה.
איתמר וערן הרגישו בזה גם כן. איתמר אפילו התכופף לגעת בה. הוא
העביר את האצבע שלו על פני הקרקע, בלי להתלכלך, ואז קרב את
האצבע לאפו בפליאה. הוא אמר, ריח של חורף.
ואז השמים הוארו, ובו זמנית נשמע רעם. זה היה קרוב, אמר ערן,
ובדיוק אז זה קרה שוב, הפעם ממש מולנו, באמצע השדה. איתמר צעק,
ואת הצעקה שלו שמעתי אבל לא ראיתי, כי עצמתי עינים, בגלל
ההבזק. כשפקחתי אותן הכל היה שונה.
איתמר שכב על הקרקע, רועד, פיו פעור בצעקה אילמת. ערן עמד בלי
נוע, מביט בעיניים פעורות במקום שבו היכה הברק. היתה שם בערה
קטנה, שיח או משהו שנדלק, והאש בערה בתוך הגשם, שהתחיל לרדת.

ערב אחד, בתחילת הקיץ, תפסנו טרמפים, שלושתנו וספי. כשהלילה
הגיע היינו נעולים במרתף ברמאללה, מוכים וחבולים. לספי הוציאו
את השיניים, לערן היו אצבעות רגלים מעוכות, לאיתמר הייתה יד
שבורה, ואני חשבתי שהלסת שלי מרוסקת (היא רק הייתה פרוקה).
עשרים יום היינו שם. ממשלת ישראל נשאה ונתנה עם החוטפים, ותוך
כדי כך ארגנה פעולת חילוץ. בינתיים חטפנו מכות, אכלנו פרוסת
לחם יבשה אחת ביום, ושתינו מים עם יריקות. בזמן שהחוטפים היו
מחוץ למרתף, ואנחנו נשארנו נעולים, התחבקנו אחד עם השני.
מי שגרם לכך שנעשה את זה היה ספי. בלילה הראשון הוא לא היה
מסוגל לדבר ברור, אז התקרבנו אליו כדי לשמוע מה הוא אומר.
היינו שלושתנו לידו כשקלטנו שהוא מנסה לומר איזו צוואה או רצון
אחרון. לא נתנו לו לדבר. נצמדנו אליו, התחבקנו ובכינו. בלי
דמעות. בכי איום, רוטט. ממש כמו שאיתמר בכה באותו יום בספטמבר,
בגשם, על הקרקע הלחה.

הוא לא השמיע קול, וערן לא זז. לא ידעתי למי לגשת קודם.
החלטתי, בגלל שערן עוד עמד, לגשת אל איתמר, אבל כשהתחלתי ללכת
ערן תפס אותי בשרוול. תראה, הוא אמר, אש בתוך  הגשם.
התנערתי ממנו והמשכתי אל איתמר. כרעתי על האדמה לידו. הבגדים
שלי נרטבו והתלכלכו, אבל לא שמתי לב. העפתי מבט אל ערן, שעוד
עמד שם ובהה. איתמר, אמרתי, איתמר, מה קרה.
הוא הפנה את ראשו אלי. העיניים שלו היו בהירות לחלוטין. לא
שמעתי אותו לרגע, ואז פתאום שוב שמעתי. כלום, הוא אמר. מה
אמרת, לא שמעתי אותך, אמרתי, וכיסיתי את עיניו ביד אחת, שמראן
המזעזע לא יסיח את דעתי. הבטתי בשפתיו הנעות. אני לא רואה
כלום, הוא אמר.

ביום העשרים לחטיפה היינו מחובקים במרתף כששמענו יריות.
תתפזרו, אמר ערן, אסור שנהיה ביחד. עשינו מה שהוא אמר, ורצנו
כל אחד לפינה אחרת של המרתף. ספי היה מול הדלת, ולא הספקתי
לצעוק לא, לפני שהדלת נפתחה, ואחד המחבלים ירה צרור ישר קדימה.
מיד אחר כך הוא נפל בפתח. הוא דימם מעשרים חורים שונים בגוף.
מה שהיה נורא ברגעים המזוויעים שבאו אחר כך היה שלא הפסקנו
לצחוק. חיילים במדים שחורים עטפו אותנו בשמיכות וגררו אותנו
למגרש ריק שבו עמד מסוק שלקח אותנו להר הצופים. לכל אחד מאיתנו
הוצמד חייל, לכל אורך הדרך. ולא הפסקנו לצחוק. איתנו במסוק היה
ספי, עטוף כמונו בשמיכה, מובל כמונו במסוק, אבל לא צוחק. לא
מסוגל להשמיע קול. הוא מת מיד כשנכנס המחבל למרתף.
ואנחנו צחקנו.

בסוף ספטמבר, ערן סוף סוף זז. הוא רץ אל הבעירה במרכז השדה.
תוך כדי ריצה הוא הסיר את החולצה. הרגליים שלו התמלאו בבוץ. על
הגוף שלו נטפו נחלי מים. הוא רץ בחדווה, כמו ילד בגשם הראשון.
וזה באמת היה הגשם הראשון.
אבל אחרי מה שהיה בתחילת הקיץ, כבר לא היינו ילדים.
כשערן התקרב לבעירה אני כבר העמדתי את איתמר על הרגליים. כף
היד שלי עוד כיסתה את עיניו הלבנות. ערן האט את הריצה. הוא
הושיט יד אחת קדימה. רציתי לצעוק אליו שייזהר, אבל איתמר אמר
לי משהו. הוא אמר, תוריד את היד. הוא אמר את זה בקול רועד. הוא
אמר את זה בקול רועד ומצווה כאחד. הסרתי את היד.
היד של ערן נגעה בלהבה. עצמתי את העיניים ושמעתי צעקה. צעקת
אושר. איתמר משך אותי קדימה. רצתי אחריו. הגשם התחזק. לא
יכולתי לראות כלום מלבד הגשם. רק אחרי כמה שניות של ריצה ראיתי
אור מוזר בתוך הגשם השוטף. הבערה.
איתמר האט. גם אני האטתי, איתו. הלכנו לאט קדימה, נעמדנו מול
הלהבה, והושטנו יד. הושטנו יד ונגענו בה. נגענו באש.