לפני שהגענו למוצבים, לפני שעלינו אל הגבעות, לפני שחצינו את
הגבול: היה מתח באוויר. אנשים, לפני שאפילו ראינו את הגבול,
הפסיקו לדבר. מישהו, רב"ט, חילק סיגריות מלחמה. מפקד הנסיעה,
סמל כהה ונמוך, קם והביט דרך החלון הקדמי. האוטובוס, בין שני
קווים שסומנו על הכביש, נעצר לפני מעבר הגבול. הסמל, סרטים
צהובים בידו, חילק בין החיילים. הוא לקח מספרים אישיים, מוודא
שהסרטים מהודקים היטב לפרקי כף היד, כשחזר במעבר בין המושבים.
האוטובוס עבר בין המוצבים. אחד אחד, שניים שניים, ירדו כולם.
אני ירדתי במוצב האחרון, אבל משום מה נשארו עוד חמישה חיילים
באוטובוס, יושבים בקבוצה מאחורי הנהג, שותקים, סרטים צהובים על
ידיהם.

מה שהיה במוצב: אף אחד לא זוכר. היה אסור לספר, אבל גם לו
רצינו לא יכולנו, כיוון שלא זכרנו כלום. מעבד התמלילים הקטן
שבראש שלנו, שרושם הכל ואף פעם לא מפסיק לעבוד, הושבת כשחצינו
את מפתן האוטובוס לכיוון הרע. מהמוצב זוכרים רק, כולם אומרים,
את הסרט הצהוב המהודק ליד.
תוצאה מיוחדת של אובדן הזכרון הזה היא, שהוא מנע מאיתנו מלהיות
בטוחים שאנחנו יוצאים הביתה באישור. תמיד היתה האפשרות שמשהו
שקרה במוצב גרם לך לערוק. אף אחד לא היה בטוח, בזמן שהוא עלה
לאוטובוס בחזרה, שלא ידפקו אותו עד העצם כשהוא יחזור למוצב.
המון צעירים חזרו אחרי שעתיים, מבוהלים עד מוות כי אולי הם
נרשמו כעריקים. המון ותיקים חזרו למוצב אחרי שבועיים של "נופש"
כי "אם כבר לערוק, אז עד הסוף".
כשמעבד התמלילים חזר לעבוד: הסמל הוריד לי מפרק היד את הסרט
הצהוב. הוא מישש אותו לשנייה והשליך אותו לפח. עיניו היו
אדומות מחוסר שינה. כשהוא מישש את הסרט, ידיו רעדו. הוא הדביק
מדבקה אדומה קטנה במקום שבו היה הסרט, "פצע כניסה" קראנו לה,
בצחוק, שהרי היינו בדרך הביתה. בשונה מהדרך בכיוון הרע, כולם
דיברו. אף אחד לא דיבר על הצבא, על המוצבים או על הסרטים
הצהובים; דיברו על המדבקות האדומות, על הבית והחברה, על מסיבות
וטיולים.
כשהאוטובוס חוצה את קו הגבול: שוב שקט. כולנו ממששים את
המדבקות, "פצעי כניסה" שיידהו בתוך מספר שעות, ייבלעו עם הזמן
והזיעה אל תוך העור.
ושוב דיבורים.

הייתי אמור לרדת בתחנה המרכזית, אבל אז תקפה אותי החרדה.
התחנה המרכזית: בניין שיש רחב שנמצא בין הכביש לבין הים. בחלקו
העליון - תחנת האוטובוסים המרכזית, ובחזיתה, באדום, לוח
אלקטרוני, שעות יציאה של הקווים לכל רחבי הארץ. בחלקו התחתון
של הבניין - מלון הפונה לים. בצד המלון שלט ניאון כתום ענק:
"אורפיאוס".
החרדה: אולי אני עריק? אני לא זוכר שאמרו לי שאני יוצא הביתה.
אני לא זוכר אם אמרו לי מתי לחזור. אני מרגיש את דפיקות הלב
מאיצות. חרדת עריקות היא תסמונת שאמורה לקרות רק ברגעי
דמדומים, בין הכרה לחוסר הכרה, בין מודעות לשינה, רגעים שבהם
אתה מזהה את המקום שבו אתה נמצא אבל לא בטוח שאתה אמור להיות
שם. מאז תחילת המלחמה היא תוקפת את כולם, ברמה זו או אחרת,
באוטובוס שיורד מהמוצבים השכוחים, הצהובים. פצעי הכניסה
המבהיקים בצבעם מגב כפות ידינו רק מגבירים את החרדה: האם הפצע
אמור להיות שם? אדום ועגול.

לא ירדתי בתחנה המרכזית. חטפתי את החרדה קשה הפעם. ממש רעדתי.
בתחנה המרכזית ירדו רק חמישה חיילים שתקנים שישבו מאחורי הנהג.
אני נשארתי עד התחנה האחרונה, בבית החייל. האוטובוס נכנס לתוך
המתחם. לרגע נשארתי בפנים, רועד. אחר כך ירדתי לאט. בתוך בית
החייל היו תאי השירותים תפוסים כולם. נכנסתי לאולם המקלחת.
המקלחת: היא הייתה ריקה. אף אחד לא היה שם. החדר הבהיק בלובנו.
אבל באמצע החדר היו תלויים שני חבלים חומים ועבים. חבלי תלייה
אמיתיים, מהסרטים. הם השתלשלו מהתקרה. על אחד מהם היה תלוי
פתק. היה רשום בו השם שלי. היה כתוב בו כינוי שלי, מתקופת
התיכון, מעין סירוס אותיות של שמי. היה כתוב שם שאולי היה שווה
לחכות. שאולי ככה יתחדש הקשר. שתמיד יש סיכוי.
זרקתי את הפתק על הרצפה. פתחתי את זרם המים החמים באחד הברזים.
עם המדים, עם הכומתה, נכנסתי מתחת לזרם. ניסיתי לשטוף ממני את
פצע הכניסה. הפתק על הרצפה נספג במים. העורף שלי היה מופנה אל
החבלים. הם השתלשלו מהתקרה. הבטתי ביד שלי. שפשפתי את פצע
הכניסה בסבון. אבל מדי פעם סובבתי את הראש אחורה, מעבר לכתף
השמאלית, והעפתי בהם מבט.