מבט אחד קצר של כמה שניות. זה כל מה שאני צריך כדי לתת לה את
הציון שלה.
ציון בין 1 ל-10. ציון שמשקף את התדמית והרושם הויזואלי שנקלט
ממנה במוח שלי, ועוד כמה רמזים (מן הסתם מוטעים בחלקם) לגבי
האישיות שלה, שנובעים מההתנהלות שלה בטווח הזמן הקצר הזה.

מאות נתונים לגבי ההעדפות שלי, הטעמים שלי, מה מושך אותי, מה
אני אוהב, מתעבדים תוך מאיות ספורות במח שלי, שמריץ עשרות
נוסחאות א-מתימטיות כדי לצמצם את הכול למספר אחד בודד;

                                                         
7

היא שבע מובהקת. אין פה מקום לטעות לכאן או לכאן.

מצד שמאל שלה חולפת 8 עם חולצה צמודה אפורה ומדברת בטלפון
הסלולרי בטון-דיבור ביישני מחד, אבל בטוח בעצמו מאידך. בצד
יושבת 5 חביבה עם משקפי שמש כהים ובוהה בריצפה. שתי שלושיות
שמנות עומדות בזווית העין ומפטפטות האחת עם השנייה. לידי יושבת
4.
אם אני מסובב את הראש ב-100 מעלות אני מגלה 9 מקסימה יושבת בצד
ומהרהרת.

זה המשחק.

הוא שטחי. הוא רדוד. הוא נוגד באופן מוחלט את תיאוריית ה"כולנו
אחד"; אבל זה מה שהולך להעביר לי היום את נסיעת הרכבת הביתה
הזאת.

נשים שעברו את גיל 40 יוצאות אוטומטית מהמשחק. אלה יכונו להלן:
"חוצניות" (בלי קשר לחייזרים, הן פשוט נמצאות "בחוץ").


אז, יש 4 שיושבת לידי והיא נגישה לשאלות חולין על לאן הרכבת
הזאת מגיעה וכו'. יש את ה-5 שיושבת ליד העמוד. יש את ה-7
שמדברת בטלפון, את ה-8 שמתהלכת מצד לצד ואת התשע בפינה.

אני 7.

בימים כתיקונם אני שבע. אולי לא עכשיו, שלא ישנתי כל הלילה
ואני עם תספורת שאני לא אוהב. עכשיו אני בטח נוטה יותר ל-6.
8 ומעלה בטח יתנו לי אפילו 5.

ל-9 ומעלה יהיה מאוד קשה לנסות לפנות. אני לא אנסה. בטח לא
כשאני מרגיש בקושי 6. אני יכול לנסות לדבר עם 7 ואם ממש אאזור
אומץ אולי אפילו גם עם 8.
עם 6 זה יהיה הכי נוח.

עכשיו צריך לדרג את הגברים.
יש 8 אחד שיושב בצד השני ועוד 8 אחר עומד פה באיזור ומסתובב.
אם היו פה באיזור רק ששים ומטה, השטח היה יותר נקי לנסות לגשת
ל-7.

הרכבת מגיעה וכולם נעמדים ליד הרציף.
ביניהם מופיעה חיילת 9. אני מרגיש שאני נמשך לקראתה ואני נכנס
בדלת שהיא נכנסת ממנה. אני עובר על פניה כדי לעלות לקומה
השנייה - מעיף בה מבט מהסוג שרק ששים יכולים להעיף בתשיעיות -
היא מביטה בי חזרה - היא לא משחקת כרגע את המשחק...

אני עולה ומתיישב על הכיסא ליד 2 חוצניות. במושב שבצד הנגדי
ליד יושבת 5 ולידה מתיישב שמונה ולא מעיף בה מבט. ממולו יושב
9. הוא גבר מעל גיל 60, אבל הוא 9. בניגוד לנשים, כל הגברים
משתתפים במשחק, ללא הגבלת גיל.

שני כיסאות מקדימה יושבת ג'ינג'ית 9 עם עיניים חודרניות בצבע
טורקיז ומתרכזת בצג של הלפטופ שלה. היא לא מסתכלת עליי, אבל
היא יודעת שאני מסתכל עליה. זה מחמיא לה. זה מחמיא לה, כי
בשבילה אני 7 שמסתכל ולמרות שהיא 9 בשבילי, רואים שבאופן יותר
משוקלל - היא דווקא 8.

4 שמנמן עולה במדרגות. יש לו פזילה מוזרה בעיניים וההתנהלות
שלו היא קצת כמו של אדם עם סוג של פיגור או אוטיזם. אני שוקל
אם להחשיב אותו במשחק.
במעבר עומד 5 מקריח ומולו עולה מהמדרגות 5 אחר. החמש לובש
חולצה מכופתרת בצבעים זוועתיים עם דוגמאות מחרידות (4). הטלפון
הנייד שלו מונח בתוך נרתיק שמוצמד לחגורת מכנסיו (3) והוא נועל
נעלי אדידס כחולות משנות השמונים (2).

ה-5 המקריח עומד וקורא ספר. לידו, בכיוון הנגדי, עומדת 4
וקוראת ספר גם היא. הם לא ידברו אחת עם השני.

הרכבת מגיעה לקראת התחנה ואני קם והולך לעבר דלת היציאה.

או אז מתגלה שם, במלוא הדרה, 10.
היא בלונדינית עם עיניים תכולות. שזופה קלות ולבושה במדי א'
מגוהצים ונקיים שיושבים עליה כמו כפפה. על כתפה היא נושאת תיק
כתף עם צבעים שמסתדרים בול עם שאר הצבעים שיש לה בגוף.

כשעשר נכנסת לתמונה, המשחק קופא לפתע לכמה רגעים. כל שאר
הקלפים הנשיים מתהפכים ורק הקלף של העשר נשאר מונח כשפניו כלפי
מעלה.

ככה יותר קל לבחון במהירות את הקלפים הגבריים.
שני שמיניות ועוד איזה כמה שישיות וחמישיות.

כולם יורדים מהרכבת. אני חוצה לרציף השני ובדרך נתקל במבט ב-9
חיילת. היא מביטה בי בחזרה ומדרגת אותי 5. ברציף השני אני
מבחין ב-9 מהממת בתא של קופת הכרטיסים. היא חדשה שם. עד עכשיו
הייתה שם תמיד חוצנית. כנראה שהתשע מחליפה אותה. אני מזהה תשע
מסוקס יושב איתה בתא ומפטפט איתה.

אני יוצא החוצה, נכנס לאוטו ונוסע הביתה לישון.

את המשחק אמשיך לשחק ביום אחר...