ראשון
כולם אמורים לשנוא את יום ראשון.
תמיד יורד גשם, הרכבות מרעישות בעוברן במהלך כל שעות היממה,
והחנות לא פתוחה במקרה שנגמר לך התה. אין דואר, ויש עבודה
למחרת בבוקר, ומחשיך מוקדם מדי בחורף, והכל נדמה להיות צבוע
בגוון אפור שממאן להעלם עד יום שלישי.
אבל רמוס לא.
יום ראשון משמעותו לישון עד מאוחר, עם נשימתו הלחה והחמה של
סיריוס כנגד הלחי שלו, ונשיקות ישנוניות ועמוקות באור האפרפר,
שניות לפני שהשמש זורחת, כשהרכבת של שעה שבע עוברת מאחורי
הדירה. כיוון שאין דואר, זה אומר שאין סיבה לצאת מהמיטה בשביל
דבר מלבד ללכת להביא את העיתון, ורמוס יכול לבלות את כל היום
עם הרגשת גירוי עמוק בבטנו, נגיעות אקראיות כשהוא פותר את
התשבץ, וחיוכי ה
כמה זמן אתה חושב שאתה יכול להתעלם ממני,
לופין.
ידיו של סיריוס גדולות וחמימות, ובמוח של רמוס ימי ראשון תמיד
יהיו מקושרים להרגשה שלהן כנגד עורו, לטעם של ריבת תפוזים
מתוקה וקפה שחור, ללחישותיו הארוכות והאיטיות של סיריוס כשהוא
חושב שרמוס לא מסוגל לשמוע.
לרמוס לא אכפת שהכל אפור. אחרי הכל- זהו צבע העיניים של
סיריוס.
שני
ימי שני הם מרוצה של מקלחות מהירות וניסיון לכפתר כפתורים תוך
כדי אכילת פרוסת טוסט. רמוס אף פעם לא מסוגל למצוא את המסמכים
שהוא אמור לתרגם, והמברשת של סיריוס תמיד נעלמת, כך שרמוס צריך
להבריש את שיערו בעזרת אצבעותיו ולקוות לטוב ביותר. זה ריקוד
מחושב של ניסיון לוודא שהנעליים של כולם שרוכות ושהריבה הוחזרה
למקרר, עם עקבות בוציות לאורך הרצפה כשרמוס יוצא לבדוק האם
המונית כבר הגיעה. סיריוס מפיל את קולב המעילים כשהוא מנסה
להגיע למטריה שלו, והמקלחת דולפת שוב, כך שמישהו חייב להתקשר
לבעל הבית. הכל מהיר ולחוץ, ובכל יום שני רמוס חושב מחדש שיכול
היה להיות הרבה יותר קל אם הם היו מסדרים הכל בערב הקודם.
אבל אז הם לא היו הם.
וחיוכו הפתאומי, המעוור, של סיריוס, שמחזיק את הדלת פתוחה
כשרמוס רץ דרכה לתוך הגשם, מספיק כדי להעביר לו את היום.
שלישי
בימי שלישי סיריוס עוזב לפני שרמוס מתעורר, ומגיע הביתה הרבה
אחרי שרמוס נרדם.
רמוס
שונא את ימי שלישי.
רביעי
ימי רביעי הם הימים החופשיים של סיריוס, כך שרמוס נכנס מהרוח
הבריטית הפראית לתוך דירה נקייה וארוחה חמה, שלשם שינוי לא
מורכת מאוכל מוזמן או משאריות. הפתקים והרשימות שעל השולחן
בסלון תמיד מסודרים, ובדרך כלל יש בקבוק יין. אצבעותיו של
סיריוס כנגד צווארו-
תן לי לקחת את המעיל שלך, ירחוני -
יכולות להגדיר מחדש את משמעות המילה 'בית'. לפעמים הם משחקים
שח, ולפעמים הם קוראים, ומדי פעם סיריוס מפעיל את הרדיו וגורר
אותו ברחבי החדר בפרודיה לריקוד. רמוס בדרך כלל דורך על
אצבעותיו, וחוש הקצב המפותח של סיריוס נוטה להתנגש עם נחישותו
של רמוס לא ליפול, אבל זה בסדר, כי זאת לא באמת המטרה של כל
זה.
זה חם ובטוח ובית. הלילות של רביעי הם הלילות בהם רמוס באמת
ישן, כי אם הוא מושיט את ידו באמצע הלילה, אין סיכוי שסיריוס
לא יהיה שם. כשהוא נכנס למיטה, אף פעם אין ספק שסיריוס יבוא
אחריו כמחצית השעה מאוחר יותר, בשקט, אחרי שהוא יסיים '
רק עוד
פרק אחד' ויצחצח את שיניו.
לפעמים, כשסיריוס זוחל מתחת לשמיכות ולוחש את שמו, רק כדי
לבדוק האם רמוס ער, הוא מעמיד פנים שהוא לא, ומקשיב לנשימתו
האיטית של סיריוס כשהוא צופה ברמוס ישן. רק כי הוא יכול.
חמישי
ימי חמישי הם הימים בהם הדוחות מגיעים, וסיריוס פוסע בעצבנות
לאורך החדר, טעון בכעס. רמוס עומד במטבח ושוטף את הכלים,
באיטיות, וצופה בדלת כשסיריוס צועד הלוך-ושוב, הלוך-ושוב,
במסדרון. הוא ממלמל לעצמו, ורמוס יודע- כפי שהוא תמיד יודע מהם
הדברים שסיריוס מנסה להסתיר ממנו- שהוא ממלמל שמות. הוא מייחל
שלא יזהה אף אחד מהם, למרות שהוא תמיד מכיר לפחות אחד. הוא
צופה בסיריוס המנסה להרגיע את רוחות הרפאים שלהם כשהעולם ממשיך
להסתובב מחוץ לחלון המטבח.
סיריוס נעצר וצופה בו, לפעמים, אבל רמוס חייב להתחמק ממבטו.
הוא לא יכול לסבול את העובדה שכל תשומת הלב מרוכזת בו. ואז
ג'יימס נמצא שם, ויש שני אנשים במסדרון, שני הבזקים של שיער
כהה בזוויות עיניו, שני סטים של ידיים המחזיקות את העולם בקצות
אצבעותיהן, שני אנשים ממלמלים בקולות חלשים, צורמניים.
לילי באה לאסוף את ג'יימס, בכל פעם, ורמוס צופה בהם. הם
מתקשרים ללא מילים, רוב הזמן. יש הטיה שקטה של ראשה של לילי
שמשמעותה '
אני מצטערת', ניד הראש של ג'יימס שאומר '
אני פשוט
כל כך עייף', והדרך בה הם מביטים אחד בשנייה. מבטים מהירים
כשהיא מרימה את מעילו של ג'יימס, חיוכים מותשים כשהוא לובש את
כפפותיו, ורגע אחד, מהיר, בו ידה מחליקה לתוך כף ידו- רמוס
יודע שהם אומרים '
אבל זה בסדר, אם יש לי אותך'.
ואז הם יוצאים, והוא נשאר לבד עם סיריוס, שידיו רועדות כשהוא
מנסה לסובב את המפתח. רמוס מייבש את הצלחת האחרונה ומניח אותה
במקומה באיטיות, ואז חוצה את המטבח, מניח את ידו על כתפו של
סיריוס, ומפיל את החומה שסיריוס בנה- סביבו וביניהם.
אני כל כך מפחד, סיריוס אומר, שוב ושוב. רמוס לא אומר כלום,
רק מחזיק אותו כשהוא בוכה, עם יד יציבה כרוכה סביב מותניו ויד
שנייה שיוצרת מעגלים קטנים, מרגיעים, על גבו.
האמת היא, למרות זאת, שהוא לא באמת שקט אחרי הכל.
אני פה,
הוא אומר במגע ידו כנגד פניו של סיריוס, כשהוא מוחה את הדמעות
כדי שיוכלו ליפול נוספות.
אני פה, אני פה, אני פה.
שישי
שישי הוא היום בו הכל מתמוסס, משאיר את רמוס עם תחושה מהממת
ואכזרית והוא נותן לעצמו להיסחף בתוכה. הם יוצאים, תמיד, למרות
שרק לעתים נדירות פעמיים לאותו מקום. לפעמים הם הולכים לראות
סרט, לפעמים זה סתם לטייל לאורך הנהר, ופעם אחת הם הלכו לטעימת
יינות, בה סיריוס לא בדיוק הבין את התנהלות העניינים והשתכר
לחלוטין. אבל לפעמים, כשזה השבוע של סיריוס לבחור, הם הולכים
למקומות שרמוס לא בטוח לגמרי שהוא רוצה לדבר עליהם בבוקר.
סיריוס אוהב, איכשהו, לאבד את עצמו בקצב של המוזיקה
ובאנונימיות שרחבת הריקודים מספקת. לרמוס לא אכפת להישאר לבד
ליד הבאר; תמיד יש לו שיחות מעניינות עם הברמנים.
הדבר שהוא הכי אוהב, למרות זאת, זה כשסיריוס חוזר אליו ומושך
אותו ביחד איתו, ידו לופתת את זרועו בחוזקה שגורמת לליבו של
רמוס לפעום במהירות. אתה לא יכול לעמוד ליד הקיר כל הלילה,
ירחוני, הוא ממלמל כנגד אוזנו של רמוס, ואז זה בסדר לגמרי לאבד
את עצמו, כי עם האורות המהבהבים ועיניו של סיריוס המביטות
בשלו, זה בסדר להפסיק להעמיד פנים שהוא מישהו שהוא לא ולוותר
על השליטה העצמית שלו.
רמוס יכול למסור את עצמו לידיו של סיריוס, חמות כנגד ירכיו,
והעיקול הלבן-תכלכל, המושלם, של הצוואר שלו לאור הפנסים.
התנועה של גופו של סיריוס כנגד שלו איטית ומשכרת, והיא גומרת
לדמו לזרום במהירות מדהימה ומוכרת. סיריוס קרוב, כל כך קרוב,
מוצף באלכוהול וחי, וכשהוא מחייך רמוס בולע את רוקו. חזק.
מה שהוא אוהב בימי שישי, בסופו של דבר, זה מן הסתם לא הריקודים
או השתייה או איך שסיריוס נשמע כשרמוס מטיח אותו בקיר. זה אחר
כך, במיטה, כשלרמוס מותר לקחת, ולקחת, ולקחת, עד שסיריוס מקשת
את גבו ומתחנן מהייאוש של הצורך, ידיו מאוגרפות סביב הסדינים
וראשו מוטה בפראות אחורה. זה העונג העמום של לסגור את שיניו על
הנקודה ההיא, בה כתפו של סיריוס פוגשת את צווארו, ההתנגשות
המוכרת של פה בפה כשאף אחד לא מסוגל לשאוף מספיק חמצן, התחושה
הפיזית של לגעת בסיריוס- פה מוצמד לפנים זרועו, כף ידו עוברת
על גבו- עד ששניהם לא יכולים לראות ישר.
וזאת הדרך בה סיריוס מביט בו, דרך חום של תשוקה ואלכוהול,
כאילו רמוס הוא הדבר היחיד שסיריוס אי פעם רצה.
שבת
ימי שבת, כפי שסיריוס אומר,
שייכים להם.
הם הולכים לפארק, ורך כף רודף אחרי ברווזים עד שרמוס כמעט נקנס
על כך שהוא נותן לכלב שלו להסתובב ללא רצועה, ונאלץ להתחבא
בשיחים כדי שלא יזרקו אותם משם. רמוס קונה תה, וסיריוס מתחמק
לשירותים כדי להשתנות בחזרה, כך שרמוס קונה לו קפה. הם נאבדים
בחנויות של ספרים משומשים, שמריחים כמו דפים ישנים ויותר מדי
שנים של אבק, ובחנויות של ספרים חדשים, שלא מריחים בכלל. הם
קונים מצרכים בשוק ועגבניות בחנות שבפינה כי העגבניות שלהם
טובות יותר, וכי סיריוס מתעקש. רמוס לא אוהב עגבניות במיוחד,
אבל הוא מוותר בגלל שהוא יכול, והם חוזרים הביתה כדי לארגן את
המצרכים ולסדר את הארון.
איכשהו, למרות זאת, הם אף פעם לא מגיעים לארון. סיריוס משתרע
בשמש שנכנסת דרך החלון כדי לקרוא, ורמוס נשכב לידו, כי אל
המרצפות מגיע יותר אור שמש, והחום מקל על הכאב המוכר בעצמותיו,
כשמתקרב הירח המלא. רמוס חושב שהוא יהיה מרוצה פשוט להישאר
כאן, לנצח, בין הדפדוף האיטי בספרים והחום של גופו של סיריוס
לצידו, בשמש אחר הצהריים המאוחרים, כי, אחרי הכל, ככה הוא היה
רוצה לבלות את שארית חייו.
כך שהוא עוצם את עיניו וישן, נותן לאחר הצהריים להתפוגג.
