אני רוצה למות.
אני רק 10 דק' אצל אחי מוטי וכבר משעמם כאן בצורה נוראית.
לאיפה שאני לא מסתכל תמיד מתקבלת אותה תמונה:
בחור אחד עומד עם שתי בחורות שעומדות לידו, הוא מחזיק בקבוק
בירה ומספר על כמה שהוא מצליח בעבודה והן מחייכות אליו במין
מבט מיני ומפתה, לא שהן היו מיניות ומפתות, אבל התמונה בהחלט
גרמה לזיק של קנאה. או במקרה שלי לזיקפה של קנאה.
ישבתי לבד על הספה החדשה שמוטי קנה לא מזמן ושתיתי בירה, מדי
פעם מוטי היה בא ומתיישב לידי ושואל אותי שאלות כדי שאני לא
ארגיש לא נעים שאני יושב לבד, אבל לאחר 5 דקות הוא מייד היה קם
וחוזר לכיוון הסלון.
למוטי יש בית גדול, יותר נכון בית גדול מאוד, הוא גר בשכונת
יוקרה בבניין רב קומות בקומה ה-11, או במילים שקרן, אשתו של
מוטי אוהבת להשתמש, "פנטהאוז".

"היי אלי, אז מה אתה אומר על הפנטהאוז?" קרן התיישבה לידי לאחר
שמוטי ביקש ממנה לעשות זאת במקומו כי הוא טיפה עסוק.

"הוא ממש מדהים, מאוד איכותי, איזה קלאסה, שתדעי לך שאפילו
אצלי בבניין אין בתים כאלו, ובכלל אני נורא אוהב את העיצוב,
הייתכן כי ירשת את סגנון העיצוב מהאומן הדגול ז'רמי לוקרייה?"

התחלתי למלמל כמה מילים שאפילו אני לא יודע איך הם הגיעו
ללקסיקון שלי.
קרן הסתכלה אליי בחיוך טיפשי שניסה נורא להבין אבל עקב הניסיון
הכושל, היא פשוט אמרה: "נכון" ומייד חזרה אל מוטי וחבריו.
החלטתי שהגיע זמני ללכת הביתה, אמנם עברו רק 23 דקות אבל
התחיל להימאס לי קצת, וגם הרגשתי שכל הזמן מסתכלים עליי,
ומנסים להבין מי זה הבן אדם המבוגר והלא מגולח שיושב על הספה
החדשה של מוטי עם הבקבוק בירה השלישי שלו, מסתכל על כולם,
ומידי פעם מוטי הולך אליו ומחליף איתו כמה מילים. לא הייתי
מתפלא אם מישהו היה מתקרב אליי ושואל אותי אם יש לי פתק התרמה
של 5 שקלים.
בקיצור הבנתי שאני לא רצוי.
ניגשתי למוטי ואמרתי לו שאני זז, ובתשוקה חולנית, מוטי הביט
עליי ואמר לי שאני לא יכול ללכת, כי עדיין לא התחילה המסיבה,
אמרתי לו שבשבילי היא כבר נגמרה, מוטי אמר סליחה למכריו ולקח
אותי לכיוון המטבח, שמה השיחות הן הכי משכנעות, אין לי תשובה
מספקת למה, אבל כנראה יש איזה משהו בריח האוכל שגורם לך
להשתכנע.
"מה הבעיה שלך?" מוטי שאל בכעס.
"למה אתה כועס?"
"אני לא כועס, תראה, אתה גם מגיע באיחור, גם יושב לבד, גם לא
מנסה להכיר אף אחד, ואתה אומר לי שאתה רוצה ללכת עכשיו?"
"תראה אני נורא שמח שהחלטת ברוב טובך להזמין אותי אליך הביתה
אבל עכשיו בגלל קוצר הזמן אני מאחר"
"לאן?"
"הביתה"
"למה אתה מאחר הביתה?"
"בגלל ש... אני... מוטי תראה זה לא חשוב עכשיו, אני רוצה ללכת
תן לי ללכת"
"תן לי סיבה אחת"
"יש עבודה מחר"
"יום שבת מחר אין עבודה"

צלצול בדלת.
קרן הולכת לפתוח ובאינסטינקטיביות, כולם הפנו את מבטם אל עבר
הדלת כדי לראות מי הגיע.
זאת הייתה חברה של קרן,
אלה.
היא נכנסה אמרה שלום תמים וצנוע לכולם, וביקשה סליחה על
האיחור.

"אלי, אני מבקש שלא תלך"
מבטי היה מופנה אל אלה, כך שאת המילים של מוטי קשה היה לשמוע.
"טוב מוטי, אני אשאר עוד קצת, גם ככה יום שבת מחר ואין עבודה"

מוטי חייך ואני הייתי בכיוון של אלה, אין לי בדיוק תשובה לכך,
אבל משהו בה נורא סיקרן אותי, בתמימות ובחוסר הנאיביות שלה,
היה בה משהו טהור, משהו נורא עדין, היא מסוג הבחורות האלו שהן
נורא שקטות וחמודות וכשהן היו תינוקות, כל הזמן שיחקו איתן
ושמרו עליהן שחס וחלילה לא יקרה להן כלום, וככה הן גדלו להיות
נשים מפותחות שאת כל מרצן וחייהן הן מקדישות לחינוכה הנאור של
אימן.
זאת אלה, היא מדהימה. היא יפה. היא בערך הדבר היפה ביותר
שראיתי, כשהיא נכנסה היא הייתה כמו מגנט ואני הייתי המסמר
החלוד הקטן. ניגשתי אליה, אולי כדי לפתוח בשיחה קולחת על
פוליטיקה וענייני היום. היא הסתכלה עליי ואני הייתי במרחק שתי
פסיעות ממנה ואז החלקתי.
נפלתי על הרצפה.
כולם צחקו.
גם אלה.
בייחוד אלה.
הבחורה היחידה שנראתה לי מושלמת בעולם הקטן והקצר שלנו לא
הפסיקה לצחוק, מוטי ניגש אליי מחויך ומבויש ומסומק והרים אותי
כשאני עוד יותר מחויך ומבויש וכמובן שהתגובה הראשונית של כל בן
אדם אידיאלי כשהוא מחליק וכולם צוחקים עליו, היא לצחוק, כמו
מטומטמים אנחנו צוחקים על עצמנו, כי שום דבר אחר לא יעזור לנו
להשכיח את הכאב הנוראי בישבן ואת הפדיחה הנוראית שהייתה לי מול
אלה.
צחקקתי ונכנסתי לשירותים.
הורדתי את הקרש וישבתי עליו.
התחלתי לבכות.
לא מתוך בושה.
לא מתוך כאב.
לא מתוך בחירה.
פשוט התחלתי לבכות, כמובן שלא בקולי קולות, אלא דמעות קטנות
שזולגות מהעיניים, נורא כעסתי על עצמי שהתחלתי לבכות. הרגשתי
כמו ילד קטן בכיתה ד' שכל הילדים בכיתה צחקו עליו בשעה שהוא
נפל על שלולית הבוץ והחולצה החדשה לחגים התלכלכה נורא.
אבל מי יזכור את כיתה ד' ?
וגם כעסתי על עצמי, כי נאלצתי להישאר לא מעט זמן בשירותים, כי
כל אחד יודע שאם אתה בוכה זה לפחות לחמש דקות. כמה שלא תנקה את
הדמעות תמיד יראו שבכית, ולא רציתי שמישהו יראה שבכיתי. ובגלל
שנאלצתי להישאר בשירותים ולחכות כמו מטומטם שאני אראה נורמאלי,
יצא מזה שחרבנתי, כי הרי פיפי לוקח לא יותר מדקה וחצי, כולל
שטיפת הידיים ואני נשארתי בשירותים לפחות לשמונה דקות אם אני
לא טועה. אז למה שמישהו ירצה ללחוץ לי את היד, או סתם לדבר
איתי? ומי ירצה לדבר עם בן אדם ששובל של ריח פסיכולוגי עוקב
אחריו?
בקיצור החלטתי שאיך שאני יוצא מהשירותים אני אומר שלום יפה
לכולם וחותך הביתה, ועל הזין שלי מוטי.
הסתכלתי במראה.
נראיתי טוב לשם שינוי.
לא נסיך היופי, אבל טוב.
ברגע שאני מוריד את המים כדי שלא יחשבו שסתם נתקעתי בשירותים
מסיבה לא ידועה, יצאתי החוצה, והדלת של השירותים נפתחת לבפנים
של השירותים וכנראה שמישהו או יותר נכון מישהי נשענה על הדלת,
וכמובן שעם המקריות המטורפת שיכולה לקרות רק לי, זאת תהיה אלה
שנשענה על הדלת בזמן שהיא פטפטה לה עם חברותיה.
פתחתי את הדלת ומצאתי את אלה מסתכלת מלמטה עליי כשאני מחזיק
אותה בהפתעה גמורה וכל תשומת הלב של אורחי המסיבה הייתה אליי
ואל אלה, אלה ביקשה סליחה והתרוממה במהירות, חלק גיחכו ואפילו
ניתן היה לשמוע משפט כמו: "מי זה בכלל?"
אלה שוב חזרה לצחוק.
"אתה עושה את זה בכוונה?" היא שואלת אותי.
"את מה?"
"את זה שאתה מפתיע אותי ככה?"
"בכוונה? אני בסך הכול הולך לי אל כיוון הסלון ושלוק של ויסקי
הגיע מסיבה לא מובנית אל רגליי ואני מחליק, אני נכנס לשירותים
כדי לנקות את החליפה שלי, ובשעה שאני פותח, את נופלת עליי,
הייתי אומר שיש משהו מוזר בבית הזה"
אלה צוחקת.
"איך קוראים לך?" היא שואלת.
"אני אלי, ואת?"
"אלה, אהה מגניב אלי ואלה" היא השתטה.
"כן, אהה?" עשיתי פרצוף מגוחך.
"אתה אח של מוטי? כי אתם נורא דומים"
"לא, זאת אומרת כן, כאילו אנחנו אחים אבל לא מאותה האימא, זאת
אומרת שאבא שלנו עבר תאונה ואימא לא הייתה... כאילו אבא שלי
הוא בכלל לא מהארץ... אבל אימא... אהה..."
אני נושם נשימה ארוכה.
"כן אנחנו אחים"
היא שוב צוחקת.
זה מדהים עד כמה שהיא הייתה יפה.
אני עוד זוכר את הריח שלה עד עכשיו.    
אני עוד זוכר את הטעם של הבוטנים הזולים שמוטי קנה כשאני ואלה
ישבנו ודיברנו, שיחת חולין לא חשובה במיוחד. במשך כל השיחה
איתה אני כאילו נמס, היה לה מן דיבור מרגיע כזה ומתוק כל כך,
פשוט מדהימה.
לפתע בזמן כשהיא מספרת לי על כמה שהממשלה שלנו בעייתית
ומושחתת, היא אומרת:
"אוי לוש-לוש צריכה פיפי"
"לוש-לוש?" הרמתי גבה.
"כשאני צריכה פיפי, אני קוראת לעצמי בגוף שלישי לוש-לוש" היא
צוחקת.
אלה אמרה שהיא כבר חוזרת. נראה לי נורא מטומטם שהיא מכנה את
עצמה לוש-לוש, אבל בכל זאת לא יכולתי שלא להגיב בהתאהבות אליה,
כל כך מתוקה שזה כואב.
ובינתיים, חיכיתי ללוש-לוש, חיכיתי לאלה.
אלה הייתה כשמה כן היא, אלה, אלת היופי, מעולם לא מצאתי את
עצמי בסיטואציה שאני מביט בבחורה ובוחן אותה ומבחינתי היא פשוט
מושלמת, מצאתי את עצמי מחפש בה פגמים, אולי היא שעירה מידי, או
שהיא לא מספיק מטופחת ושמה רק שני שפריצים של בושם, כי הרי
ידוע שכל מי שמטפח את עצמו שם לפחות ארבעה או חמישה שפריצים,
אבל היא הייתה מושלמת, כאילו נועדה להיות שלי, כאילו היא כבר
שלי. פיתחתי כלפי אלה אובססיה מחשבתית מוזרה, היא הלכה רק לכמה
דקות אל אותו המקום בו בכיתי כמה שניות, וכבר דמיינתי אותי ואת
אלה רואים "חברים" כשאלה עם החולצה הגדולה שלי של המיקי-מאוס,
והיא שמה עליי ראש ואני מבקש ממנה להכין לי נס קפה והיא קמה
בשמחה ושואלת: "כמה סוכר?" אני מסתכל עליה כמה שניות, והיא
שואלת: "מה?" ואני עונה לה: "את הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי"
היא מסתכלת עליי ומחייכת, מתקרבת אליי ומנשקת אותי וחוזרת
להכין את הנס קפה.
אלה חוזרת.
"היי"
"היי, איך היה?"
"איפה?"
"במשתנה"
היא צוחקת.
"אממ, היה נחמד מאוד, הנייר טואלט שלהם ממש מדהים, עם ריח כזה
של בושם, ממש נעים"
"כן מדהים לנגב עם נייר טואלט בריח ורדים"
"דיי, מגעיל, זאת לא הייתה הכוונה"

אנחנו צוחקים, וטוב לי, טוב לאלה. אני חושב.

המשכנו לדבר, עד שהגיעה החברה של אלה שהתיישבה לידנו ולא
הפסיקה לבלבל את המוח על הלימודים שלה באוניברסיטה, וכמה שקשה
לה ועל כמה שהמרצה שלה חתיך, ועל כמה שהיא מתה להציע לו לצאת
לשבת לשתות קפה פעם, ועוד כמה שטויות של נשים שרק הן מתעניינות
בזה, אני מנסה להבין ולהיכנס אל השיחה, אבל הבנתי שזאת טעות,
זה כמו שבחורה מנסה להבין משחק כדורגל, באמצע המשחק בין מכבי
לבית"ר.
אז אני שותק ומביט על אלה.
שותק ומתאהב.

אני באוטו, חמש דקות מהבית שלי ואני חושב על אלה, אני נזכר בכל
פרט ופרט שקרו לי איתה. מדהים איך שבשנייה אחת אתה עובר שינוי
עצום בחיים שלך, לא האמנתי שערב אצל אחי מוטי שאמור להיות
משעמם ומביך, הפך להיות ערב שיהיה לי קשה לשכוח. כנראה שכל דבר
לטובה.
מה שמפחיד בשינויים קיצוניים שלפעמים זה גם לרעה, אתה יכול
למצוא את עצמך על פסגת ההר וברגע אחד אתה נופל ממנו, אבל חשוב
לזכור שכדי להגיע אל פסגת ההר אתה צריך לעבור דרך ארוכה וקשה
מאוד.
השעה הייתה אחת וחצי בלילה והרגשתי שאני חייב לדבר עוד קצת עם
אלה, עוד קצת, עוד קצת הרבה, לשמוע שוב את לוש-לוש מספרת על
המצב הבין-לאומי בין פקיסטן לבין טורקיה, אפילו שזה היה משעמם
כמו לאכול גלידה בטעם ריבת חלב בפעם השלישית אחרי שראית בלי
כוונה את אותו בן אדם שלוש פעמים.
עדיין מהפה של אלה השעמום הזה היה פשוט קסם, הוצאתי את הפתק
שהיה רטוב מבירה מהבית של מוטי, הרמתי את השפופרת והחלטתי במאה
אחוז להתקשר אליה, בכל פעם שיש "טוו" בטלפון אני משנן משפט
חדש, איך לפתוח את השיחה. אחרי ה-"טוו" העשירי הבנתי שכנראה
היא ישנה.
ניתקתי.
שכבתי על המיטה.
זזתי לצד ימין, ואלה.
זזתי לצד שמאל, ואלה.
הסתכלתי על התקרה, ושוב אלה.
נרדמתי. אלה.
הטלפון צלצל.
התעוררתי בבהלה. על הצג מס' לא מזוהה.

"הלו?" עניתי מתוך שינה.
"מי זה?" שאל אותי קול שכנראה גם דיבר מתוך שינה.
"מי זה אתה?" שאלתי במבטא של עולה חדש.
"אתה התקשרת אני עניתי"
"אתה עניתי אני התקשרת" אמרתי בעייפות.
שקט.
"אלי?"
הבנתי מי זאת.
"אלה?"
"כן" היא ענתה.
שקט.
לפתע שנינו צוחקים מתוך שינה.
"התקשרת אליי?" היא שואלת.
"אממ, כן מקודם"
"רצית משהו?"
"סתם לשמוע את הקול שלך"
"ויצא המזל ושמעת אותי מדברת כשאני חצי ישנה"
"זה בסדר אותי את שומעת ישן באופן מלא" היא צוחקת, יכולתי
לדמיין אותה צוחקת, אפילו שהייתי חצי ישן.
"טוב אלי, אני קצת עייפה, קצת הרבה, אז אכפת לך אם אני אחזור
לישון?"
"לא, זה בסדר גמור, מבחינתי תלכי לישון. אני אשמע את הקול שלך
מחר?"
"כן בכיף, תתקשר?"
"להתקשר?"
"תתקשר!"
"בטוחה?"
"לילה טוב אלי"
"לילה טוב אלה"
היא ניתקה.
חייכתי עוד קצת ושוב נרדמתי.
בלילה היה לי חלום מוזר.
אני מת. למרבה ההפתעה.
ועורכים לי הלוויה.
כולם מגיעים בשחור, ואני רואה את אימא ואת אבא בוכים, גם רוני
הגיע עם החברה של אלה מהאוניברסיטה, מוטי וקרן הניחו זר פרחים
על הקבר שלי, הרבה אנשים הגיעו. ואז כולם התחילו לומר את דברי
ההספד, אמא אמרה שתמיד היא אהבה את "אלי שלה", מוטי אמר שהוא
גאה להיות "אח של אלי", וכשקרן התחילה לדבר כולם התחילו לצחוק.
רוני אמר שמעולם לא היה לו חבר כל כך טוב "כמו אלי" ואז הוא
התחיל להקיא. ולפתע הגיעה אלה לבושה בלבן כמעין מלאך, כולם
הסתכלו עליה, היא התקרבה אל האלונקה בה אני שכבתי בתכריכים,
היא ליטפה אותי, היא נשקה לי, היא החלה לבכות.
היא לא אמרה כלום, רק בכתה. היא הייתה כל כך יפה, רציתי לקום
ולחבק אותה ולבכות יחד איתה, אבל לא יכולתי, שכבתי באלונקה.
מת.
היא חיבקה אותי.
ואז השעון מעורר שלי צלצל.
קמתי מהמיטה עם חצי חיוך, שהפך לחיוך שלם כשנזכרתי באלה.
נכנסתי להתקלח ובדיוק אז היה ברדיו שיר עצוב באנגלית שאני לא
מכיר, אבל המוזיקה שלו הייתה כל כך יפה שקשה היה לי לעצור את
הדמעות, והתחלתי לבכות, קשה היה להבחין בין הדמעות לבין המים
שזרמו.
זה היה טוב.
יצאתי מהמקלחת, התנגבתי, הכנתי קפה ויצאתי למרפסת, הדלקתי
סיגריה והתחלתי להסתכל על אנשים, הבנתי שהתבוננות על אנשים
גורמת לך להבין המון דברים. בעיקר את העובדה שהם לא שונים ממך,
אמנם לכל אחד יש את ההליכה שלו, את דפוסי ההתנהגות שלו, את
המנטאליות שלו, אבל גם הוא בוכה כשיש שיר עצוב ברדיו וגם לו יש
את הבלבול הנוראי לגבי משמעות החיים. או אולי שלא.
אבל לפחות זה מרגיע אותי להסתכל על אנשים, זה גורם לי לא לחשוב
על עצמי, וזה טוב, כי כשאני חושב על עצמי, אני מתבלבל, אני לא
יודע, פשוט לא יודע מה אני רוצה, מה אני ארצה, מה יהיה, מה לא
יהיה, אני מפחד, אני שמח, אני מבולבל. אני לא יודע.

פעם המורה שלי לאנגלית אמרה: "הכול טעות בחיים..."
אמנם זה נשמע סתם משפט דיכאוני בן שלוש מילים של בן אדם עצוב
שמרגיש אומלל בחייו, אבל יש בו הרבה מעבר לזה.
האדם שואף לשלמות, שואף לאושר, שואף לחיים טובים. כלומר שואף
לדברים שכמעט ואינם קיימים, כי אין דבר כזה מושלם והאושר הוא
רק זמני וחיים טובים זה דבר אינדיבידואלי. לכן ההיכשלות להגיע
אל המושלמות מביאה לתובנה, כי כנראה נעשתה טעות. לא הגעתי אל
המושלם, לא הגעתי אל האושר, אז טעיתי בדרך, אז כאשר לעולם לא
נגיע אל המושלמות או אל האושר, נבין כי יכול להיות שבאמת הכול
טעות בחיים.
או שבאמת זה סתם משפט.

הסתכלתי על השעון וראיתי שאני כבר מאחר, התלבשתי מהר ויצאתי אל
העבודה. בדרך דיברתי עם רוני, הוא סיפר לי שהוא הכיר איזה
מישהי, עולה חדשה משוודיה שהגיעה לארץ לעבוד בקיבוץ.
נדהמתי לנוכח העובדה שרוני מכיר בחורות בצורה כל כך מהירה.
או שפשוט יש לו מזל.
אבל לי יש את אלה, אין יותר טוב ממנה, היא הכי טובה שיש. אלה.