עכשיו ערב. בערב אני בוהה בקיר. זה מסב לי הנאה מרובה.
לפתע מצלצלים בדלת. מי זה יכול להיות? אין לי חברים. אני מציץ
בחור של הדלת ורואה שני ילדים. אני מתחיל לפחד, אבל מרגיע את
עצמי: אתה יכול לעשות את זה. הם רק אורגניזמים. אני פותח.
"שלום, אנחנו מתרימים למען החירשים. אתה מעוניין לתרום?"
"בטח שאני מעוניין!" אני מכריז בבטחון. "הרי גם לחירשים מגיע
לסבול! אה... אני מתכוון 'לחיות'. לחיות ו... ליצור ו...
לרוץ?..."
הראשון מסתכל על חבר שלו ובחזרה אליי.
"אתה יכול לתרום חמישה, עשרה, חמישה עשר או עשרים שקלים," אומר
השני. הוא מוכר לי נורא.
"מלקולם!" אני מזהה לבסוף.
"מה?"
"מלקולם!" אני מצביע עליו. "אתה מלקולם מקדואל כשהיה קטן!"
"מי זה מלקולם מקדואל?" שואל הראשון ומסתכל על השני שמרים
גבה.
"אל תגידו שלא ראיתם אף פעם את 'התפוז המכני'! בני כמה אתם?"
"עשר."
"עשר וחצי."
"נו, זה בדיוק הזמן. בואו תיכנסו."
"לא נראה לי..." אומר הראשון. "הוא משוגע..." הוא ממלמל הצדה
לשני.
"נו, אתם לא באמת מאמינים שאני יכול לפגוע בכם, נכון?"
"למה לא?" שואל הראשון.
"אני נראה לכם פדופיל?!" אני מצטדק.
"מה זה פדופיל?"
"פדופיל? זה אחד שעושה נזק למערכות עיכול של ילדים קטנים. ולי
אין שום דבר נגד מערכת העיכול שלכם. אני פועל רק על מערכות
עיכול של מבוגרים ולהם מגיע."
הם מסתכלים עליי בחשדנות.
"חוץ מזה, הדלת תהיה פתוחה כל הזמן, תוכלו ללכת מתי שאתם
רוצים," אני מוסיף.
הם מסתכלים אחד על השני, נראה שמלקולם רוצה יותר. "טוב, אבל רק
לעשר דקות," אומר הראשון.
אני מושיב אותם על הספה ושולף את הדיוידי של "התפוז המכני"
מהערימה.
"רוצים לשתות משהו?"
"יש לך מיץ?"
"לא. אבל יש לי פפסי מקס." אני הולך למטבח.
"מי שותה פפסי מקס..." אני שומע אותם מתלחשים. "הוא משוגע, אני
אומר'ך!..."
אני חוזר עם שתי כוסות פפסי מקס מבעבעות לסלון.
"אני לא משוגע מלקולם. והאמת היא שמתחיל להימאס עליי שאנשים
אומרים את זה. וגם אם זה נכון, אני אחד האנשים הכי נחמדים
ומצחיקים שאני מכיר. אני סוס עבודה, אני משלם חשבונות בזמן,
אני טוב בחשבון, אני מנגן, אני רץ, אני רוקד כמו שאתם בחיים לא
תוכלו, יש לי הרבה דיסקים מכל סוג אפשרי ואני אף פעם לא אתן
מרפק לחייל שנרדם עליי באוטובוס ומזיל ריר, בלי קשר לעדה שלו.
אני עושה מילואים, אני לא מזייף כשאני שר ולפעמים אנשים צוחקים
ממה שאני כותב וזה עושה להם טוב, ראיתי במו עיניי. אז מה אם
אני קצת פסיכי."
הם מסתכלים עליי בשתיקה.
"ואני גם יודע לאהוב."
אני מניח את הכוסות על השולחן, מכניס את הדיוידי ומתחיל את
ההקרנה.
"אתה רואה, מלקולם? תראה כמה אתה דומה לעצמך!" אני מסב את
תשומת ליבו של מלקולם לדמות המהפנטת על המרקע ולאחד הקלוז-אפים
היפים שנוצרו על-ידי אדם.
"וואי דין, הוא באמת דומה לך!" אומר הראשון.
"למה הם לבושים ככה?"
"זה כמו מדים," אני עונה. "זה סרט משנות השבעים על-פי ספר
משנות השישים על שנות התשעים. של המאה הקודמת. זאת שנת 1995
אני חושב."
"אנחנו נולדנו ב- 1995! זה לא היה ככה..."
"אם רק נולדתם, אז אתם לא יכולים להגיד שזה לא היה ככה, נכון?
אני למשל הייתי בן 15 ב- 1995 וככה זה היה בדיוק. היה מאוד קשה
ב- 1995."
"טוב זהו." אני אומר ומפסיק את הסרט אחרי כמה דקות.
"למה? זה מעניין!" מוחה תור (תור הוא הילד הראשון).
"זה הרבה יותר ממעניין. אבל ההורים שלכם יכניסו אותי לכלא."
"נו, לא נספר להם!" אומר מלקולם.
"עזבו, זה עדיף ככה. אני רואה סרטי פורנו, אימה ומלחמה מאז גיל
3. ההורים שלי אף פעם לא הגבילו אותי בזה. ותראו מה קרה..."
"היי, יש לך דג זהב!" מתלהב תור ורץ אל האנס במטבח (מדהים כמה
מהר דעה של ילדים יכולה להיות מוסחת).
"כן, תכירו. זה האנס. הדג זהב שלי."
"הוא נראה די עצוב, לא? למה אתה לא מכניס לו כמה דברים או משהו
שיהיה לו קצת יותר מעניין?"
"לא יודע. הוא לא ביקש אף פעם. היה לו פעם את גוסטב אבל הוא
עזב."
"עזב? אתה מתכוון שהוא מת."
"אתה חושב שהוא מת?! מעניין... זה מסביר הרבה מאוד, אתה יודע?
כי יום אחד אני והאנס קמנו והוא פשוט לא היה..."
"מה?!"
"כן! לא השאיר מכתב, כלום!"
"אתה סתם אומר..."
"אני נשבע!" אני משקר. "מכל מקום, האנס כבר בן שנה, אתם
יודעים? לפי פרויד הוא אמור להיכנס עכשיו לשלב האנאלי שלו.
נראה לי שיהיה מעניין."
"מי זה פרויד?"
"מה זה אנאלי?"
"פרויד? פרויד היה סוטה זקן שעישן סיגרים. אנאלי? אנאלי זה...
מהתחת."
"מהתחת?" צוחק תור.
"מה זה סוטה?" שואל מלקולם.
"סוטה זה... עוד מילה לבן אדם. כולנו סוטים."
"תגידו, אתם חושבים שאני אצליח ללמד את האנס בהתנייה אופרנטית
לקפוץ מהקערה כל בוקר ולתת לי נשיקה? אני כל-כך בודד."
"מה זה התנייה... פוארנטית?"
"התנייה פוארנטית? זה כשאני רוצה ללמד אותך ללחוץ על דוושה
ו..."
"מה הבעיה ללחוץ על דוושה?!"
"כן, גם לי לא ברור הקטע הזה. בכל אופן אני מכניס אותך לקופסה
ואז אני מחכה שתלחץ על דוושה."
"איזה דוושה?"
"יש בתוך הקופסה דוושה."
"ואם אני לא אלחץ?"
"לא יודע, האמת. אבל אם תלחץ תצא מאיזשהו חלון שקית במבה."
"שקית במבה?"
"כן. ואז אתה תלמד ללחוץ הרבה על הדוושה, כי אתה תבין שזה מביא
לבמבה."
"ואם אני לא רעב?" שואל תור.
"ואם הוא לא אוהב במבה?" מוסיף מלקולם.
"כולם אוהבים במבה!"
"אני חושב שהתנייה רואפנטית זה שטויות," אומר תור.
"אתה חושב? אני לא כל-כך בטוח. זה עובד מצוין על עכברים
ויונים."
"טוב," תור מביט בשעון שלו. "אנחנו צריכים ללכת. בוא מלקולם!"
"אל תקרא לי מלקולם!" אומר מלקולם.
"כבר?" אני שואל. "הולכים? טוב בסדר. אני מבין. החירשים
מחכים."
"תודה על הפפסי מקס ועל הסרט. הנה הקבלה שלך."
"רגע! אני אתן עוד עשרה שקלים לכל אחד מכם אם תבטיחו לא לגדל
אף פעם זקן צרפתי ושאף פעם לא תמרטו גבות - לא משנה כמה תהיו
בטוחים שזה יפה!"
"טוב, תביא," אומר תור.
"תבטיחו!"
"מבטיחים!"
אני נותן להם שטר של עשרים ולוחץ להם את היד. הם עומדים לצאת.
"רגע! אני אתן עוד עשרים שקל לכל אחד מכם אם תבואו שוב לבקר!
יהיה גם במבה! ותביאו את השיעורים שלכם בחשבון!"
"סבבה," אומר תור.
"להתראות," אומר מלקולם והם נעלמים.
אני שמח. אני הולך להביט בעצמי במראה בארון מקלחת. אני יפה.
"אני לא מטורף בכלל," אני אומר לדמות ממולי.
"ואני אהיה אבא מעולה." היא משיבה לי ומחייכת.
אני הולך לחדר שלי, אני שם את You know your right של נירוונה
ונרדם.
בלי שום קשר, הייתי רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי להודות לברי
סחרוף על המוסיקה שהוא יוצר.
אני נשבע לך ברי, איפה שאני לא נמצא - כשאני רץ בירקון, כשאני
מסתובב עם רוסים מסוממים בדרום תל-אביב, כשאני על הרכבת
לרחובות, כשאני פותר מבחני בגרות בעפולה, כשאני מקבל הרצאות
מעבריינים בלוד העתיקה, כשאני חונק דמעה בהרצליה, כשאני בונה
גדר בגבול לבנון, כשאני נשרף מחום על שפת הכנרת, כשאני טובע
בחוף הבונים, כשאני נאלם דום במכתש הקטן, כשאני מתפוצץ מצחוק
בצוקי עובדה, כשאני מאבטח ילדות תמות בכותל המערבי, כשאני מנסה
לדובב קשישים בגן שיספרו לי קצת על העבר, כשאני נוסע במלגזה
באמצע הלילה על הרי מנשה, כשאני צורח כמו משוגע על מתנחלת
ג'ינג'ית בחצאית ירוקה על הר בגליל, כשאני נפגש עם נציגים
מהיחידה בקניון סירקין בפתח-תקווה, כשאני רוקד עד אובדן חושים
בגבעת חביבה, כשאני נושא ארונות קבורה בקריית שאול, כשאני שומר
על נר הזיכרון בבית הקברות של חדרה, כשאני עושה בדיקות איידס
באיכילוב, כשאני מתהפך עם טרקטורון בעמק חרוד, כשאני נוסע
ברולרבליידס בשדרות בן גוריון, כשאני מחפש נפקדים בסמטאות של
נתניה, כשאני מדבר בפלאפון עם אריק שרון בבאר שבע, כשאני מטייל
ברחובות כפר קרע, כשאני יוצא מהארון בחמת גדר, כשאני צופה
בסרטים סודיים של הפצצות חיל האוויר ב- 82' ברמת דוד, כשאני
תופס טרמפים הביתה מהשואה, כשאני מקבל את הזין הראשון שלי
בתחת, כשאני מסרב בנחישות לג'וינט אחר ג'וינט שמציעים לי
המספרים בקיבוץ, כשאני מלמד אנשים איך להרוג ערבים ביעילות,
כשאני צוחק על יצירות מופת במוזיאון ישראל, כשאני מסייר לי
במסדרונות של שגרירות אוקראינה, כשאני שט על סטי"ל במפרץ,
כשאני חולם על ראשים של צפונבונים מפונקים מתנפצים בכיכר
אנטין, כשאני מצליח להתחמק מסירי שמן רותח בכלא, כשאני נוסע
לחיפה לעשות קעקועים, כשאני אוכל ארוחות ערב בבתים של הומואים
יוקרתיים ברחוב נחמני, כשאני מדגמן אופנה איטלקית בשרתון סיטי
טאוור בבורסה ברמת-גן, כשאני הולך לאיבוד בטירה, כשאני קורא את
זיבולי השכל של מלאני קליין, כשאני מטפס על חבלים בווינגייט,
כשאני נוסע בקו 26 בבת ים, כשאני מסביר לתיירים יפניים על
הכדור פורח שבניתי בגני התערוכה, כשאני טס ברכבת הרים בלוס
אנג'לס, כשאני שותה 10 בירות ב-VOX ורק בקושי לא נופל אל עדת
התנינים הרעבים, כשאני מנגן לשכנים, מחייך בנימוס כשהם מוחאים
כפיים והולך לישון מוקדם ולבד במיטה קרה כל כך שאני חושב שאקפא
למוות אם הוא לא ישוב וישחק לי קצת בשיער על החזה ואפילו כשאני
מדמיין שאני רוכב עם פראמיר במישורים של פלנור - הגיטרה שלך,
תמיד איתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.