מרץ 2002

תשע-עשרה ורבע

כשמנחם בגין ואריק שרון החליטו על הפלישה ללבנון, במה שהתחיל
כמבצע אורנים הגדול, כמה ימים לאחר שלוחמי חופש פלסטינאים
פגעו, לא בהצלחה מלאה, בשגריר שלכם בלונדון, היית בן שלושה
חודשים. בדיוק התחלת להסתדר עם שעות השינה שלך, בן ראשון
להורים שנולדו בחיפה ועברו לגור בקריות בגלל מחירי הדיור
הזולים שאפשרו להם לרכוש בית עם גינה.
אביך היה בן שלושים ושתיים, גיל מתאים לשרות מילואים, אבל בגלל
בעיות בגב הוא נשלח לשרת ברצועת עזה ולא בלבנון. היו אז מהומות
בשטחים של ערבים שהביעו הזדהות עם אחיהם בלבנון, ואבא שלך היה
חלק מהכוחות שבאו לאכוף רגיעה וסדר. שם פגשתי אותו לראשונה.
כשאני אומר פגשתי אז אני חייב להבהיר שלא ראיתי אותו אבל
יכולתי להרגיש את נוקשות עור הנעל הצבאית ואת כובד הסוליה שהכו
בי מבעד למחיצת בשרה - רחמה של אימי שהשתטחה על הכביש ופונתה
על ידי אביך וחבריו בבעיטות ובמשיכות שיער. לאבא היו בעיות בגב
אבל לא ברגליים.
כשהיית בן תשעה חודשים, אמך חזרה לעבודתה בבנק, משאירה אותך
אצל המטפלת המרוקאית שגרה בשכנות ומנשקת לשלום את אביך שיצא
שוב לשרות מילואים, הפעם כחובש במחסום בתוך רצועת עזה. שם
נפגשנו שוב.
אבא שלי נהג בפיג'ו 404 הישנה, שקיבל מאחיו הגדול שנהיה קבלן
עשיר אחרי שבנה את ההתנחלויות ליהודים על חוף הים היפה ליד
חאן-יונס. הידיים של אבא רעדו על ההגה כל הדרך לבית החולים,
מתרגש לקראת הולדת בנו הבכור. הוא לא באמת ידע שיהיה לו בן, לא
היו מכשירי אולטרה-סאונד במרפאה של האו"ם שפעלה במחנה הפליטים
בו התגוררו הורי וכל בני משפחתם, אבל בכל זאת התפלל לבן למרות
שידע שלהיוולד בכלל תחת הכיבוש שלכם זה לא כיף גדול. בכל אופן
כשהחייל במחסום סימן לו לעצור התקרב לאוטו תוך שמנפנף באדנות
ברובה שלו וביקש 'הווייה', תעודת זהות בערבית כמו שזכר משרות
החובה שלו, אבא הוציא את התעודה הכתומה מכיס חולצתו הלבנה,
חייך בהתרגשות ואמר בעברית עזתית "נוסעים למוסטשפה, בית חולים,
האישה באוטו ללדת", ופנה אחורה והצביע על אמא שלי שישבה מאחור
עם אחותה הצעירה, נאנקת, ככה שמעתי אומרים בעברית יפה, מכאבים.
"צאו מהאוטו", לא ויתר החייל שידיו הרועדות משמחה של אבי רק
הגבירו את חשדנותו. "בבקשה אדוני", ניסה שוב אבי, "אנחנו למהר.
צריכה ללדת כל רגע". "צאו אמרתי", חזר החייל בכעס והפעם הכניס
את קנה הרובה מבעד לחלון והצמיד אותו אל ראשו של אבי.
"גדי", צעק החייל אל חברו שהביט על המחזה מתוך עמדת שמירה
עטופה בשקי חול, "תחפה עלי כשאני בודק אותם, לך תדע אם היא
באמת בהריון או שמחביאה פצצה מתחת לשמלה". "בסדר, אני משגיח",
ענה לו אביך "המא"ג עם סרט בפנים על כל צרה. חוץ מזה, בכל מקרה
יש לה פצצה בבטן", וצחק. אבא חייך לעברם בחיוך מתרפס. אמא
ואחותה קללו אותם בלב.
הבכי שלי כשיצאתי לאוויר העולם התערבב בצרחות של אמא שלי
שבדיוק שמעה שאחיה הצעיר, מוניר, מת בהפגנות שהיו במחנה. מת?
נרצח! בסך הכל היה בן שלוש-עשרה. הגוף המת שלו שכב שתי קומות
מתחת לגוף שלי, קראו לי בשם שלו והבטיחו שאני אביא את הנקמה.
כשהייתי בן שלושה ימים חזרנו, אבא אמא אני אחותה וגם סבא
וסבתא, ההורים של אבא, ישר לסוכת האבלים שהקימו ההורים של אמא
ליד הבית שלהם.
לך היה חדר משלך, צבוע בתכלת אופנתי, מקושט בתמונות של ילדים
צוחקים ומיטה מעץ שדפנותיה רופדו בחיות בד רכות ומחייכות. אני
גרתי בחדר אחד עם אבא, אמא ושני אחיו הרווקים של אבא. לחדר
הייתה רצפת בטון ותקרת אזבסט. הקירות היו חשופים ולא מטויחים
וצנרת החשמל המאולתרת שהוטמנה בקירות, אך נשארה גלויה לעין
שיוותה לקירות מראה של גוף זקן שורידים מכוערים צצים עליו
ומסמנים את התערערות יציבותו. דצמבר 1982 היה חודש קר מאוד,
ומדורה שדלקה במרכז החדר חיממה אותנו, כמו גם השמיכות שקיבלנו
מסוכנות הסעד המקומית שפעלה במחנה.
כשהייתי בן חמש התחילה ההתנערות העממית, האינתיפאדה. אתה בדיוק
התכוננת למסיבת חנוכה בגן. היית בגן חובה, ילד יפה ואהוב.
ההורים שלך באו למסיבה ומאוד התגאו לראות אותך בתפקיד יהודה
המכבי, מדקלם בקולך הילדותי את מילותיו הנצחיות אודות העוול
שבכיבוש, את התנגדותו לביטול הזהות היהודית הייחודית ואת צדקת
המיעוט ונצחונו על הרוב הנוגש. אנחנו, במה שאפשר לכנות גן, חצר
מוזנחת עם שתי מתנדבות מנצרת כגננות, למדנו על המכבים החדשים
שלנו, השהידים, אלו שבכל בוקר, עוד לפני עלות השחר הדליקו
צמיגים וערמות אשפה בצמתים, תלו דגלי אש"ף שאותם ציירו ערב
לפני כן על סדינים וחיתולים ישנים וזרקו אבנים על החיילים
שלכם. אהבתי לראות איך הם לוקחים דגל בד, קושרים לו שרוך שבקצה
שלו נעל ישנה, בשביל שיהיה לו משקל, וזורקים אותו בכוח למעלה
כדי שייתלה על חוטי חשמל ואנטנות. לילה אחד חלמתי שבדרך הביתה
מופיע מולי לוחם רעול פנים ומבקש ממני את הנעליים החדשות
שקיבלתי לעיד אל פיטר. נתתי לו אותן ורצתי יחף הביתה, נרטב
בשלוליות הביוב.
לפני האינתיפאדה, אבא שלי עבד בבית מלון באשקלון. כל העובדים
אהבו אותו. "סמי" - ככה כינו אותו שם. "אתה על הכיפאק, ממש אחד
משלנו", בעל הבית שלו בעבודה היה יהודי דתי עם זקן שחור. בקיץ
לפני שהתחילה ההתנערות אבא לקח אותי איתו לעבודה. בזמן שהוא
ניקה את המטבח, אני ישבתי על שפת הבריכה והסתכלתי על הילדים
שרצו שם ערומים וצוחקים. המציל, שהיה גם ערבי, אבל דיבר עברית
יפה הזמין אותי לשבת לידו ונתן לי את המשרוקית ואני שרקתי
כשילדים קטנים עברו את החבל של המים העמוקים. אחר כך גם קיבלתי
גלידה. אתה ואחותך הקטנה הייתם שם יחד עם עוד עובדים של חברת
חשמל. כששאלת אותי למה אני לא נכנס למים הסתכלתי עליך ולא
עניתי. המציל ענה במקומי ואמר, "הוא לא מבין עברית", ותרגם לי
את השאלה שלך. אמרתי שאני לא יודע לשחות וכשהוא הסביר לך מה
אמרתי רצת להורים שלך וחזרת עם גלגל הצלה צהוב. "קח", אמרת
ונתת לי את הגלגל, "בוא".
כל זה נגמר כשהתחילה האינתיפאדה. הכל השתנה. בהתחלה שלחו את
אבא שלי לחופש כי לא היו תיירים. אחר כך הודיעו לו שיותר לא
מוכנים שיהיו עובדים ערבים. וככה, אחרי שש שנים של נאמנות זרקו
אותו לעזה - זל. בלי עבודה באשקלון, אבא הסתובב בבית וברחוב
המזוהם עצבני ומשועמם. אחר כך היה סגר ועוצר. בפעם הראשונה
ששמעתי את החיילים בג'יפים מכריזים על העוצר, דמיינתי שזה אוטו
שמוכר גלידה והתחלתי לרוץ החוצה, אבל אמא תפסה אותי ואמרה,
"אסור לצאת. יתפסו אותך וייקחו..." ואני התחלתי לבכות.
חודש אחרי שזרקו אותו מהעבודה, אבא נפצע. הוא היה בדרך הביתה
מהים ששם הלך לקנות דגים קטנים מהדייגים שחוזרים מהים, ושם זה
יותר זול ולפעמים היה אפשר לקבל שם דגים מאתמול בחינם. הוא כבר
היה בדרך חזרה עם שקית ניילון ובתוכה דגים לארוחת ערב, ואז עבר
הג'יפ שאמר שיש עוצר ואבא המשיך ללכת כי רצה לבוא הביתה, ואז
הם ירו בו. שני חיילים צעקו לו, "ווקף. עצור". וכשהוא עמד הם
ירו בו כדורי גומי. שניהם ביחד. הפנים שלו התמלאו בכוויות
וכשנכנס לחדר שלנו היו לו דמעות בעיניים ודם על החולצה. אני
נבהלתי והתחבאתי מתחת לשמיכה. אמא וסבתא התחילו להרביץ לעצמן
ולקלל את כל היהודים

עשרים ורבע

"אתם רואים כאן משמאל? זה בית הקפה שלי. כאן אני יושב. מומנט.
פעם זה היה קצת יותר למטה ברחוב והרבה יותר קטן. ופה זה בית
ראש הממשלה".
"הן צריכות לראות פעם פיגוע מקרוב בשביל להבין שאי אפשר אפילו
לחלום על שלום עם הערבים. נשים בשחור. אמא שלי קוראת להם שנים
בשחור. מאז שהתחילו עם השטויות שלהן הערבים רק הורגים אותנו
יותר", היא קוטעת אותי בפסקנות, כשהמכונית בה אנו נוסעים חולפת
על פני כיכר פריז ומפגיני השמאל הממלאים אותה.
"די פוליטיקה עכשיו", אני מנסה להמשיך בשלי, "בפעם הבאה שתבואו
אני אזמין אתכם לשתות כאן צ'אי הודי מעולה". "אם זה בלי
קפאין", היא אומרת, "ובלי אלכוהול!"
הם נפרדים ממני ליד חנות הדיסקים שברחוב הלל. אני מחזיר את סרט
הווידיאו ששאלתי בספריה, וממשיך לבית המרקחת שליד המדרחוב. חצי
שעה לאחר מכן אני מסיים את ענייני בעיר ומתחיל את דרכי חזרה
הביתה. אני פוסע לאיטי ברחוב הלל השומם, שבתי הקפה שבו, למעט
זה הנושא את שמו ושמאוכלס בשעה זו, שמונה בערב, מוצאי שבת של
תחילת אביב, בפחות ממנין מבלים כולל מלצריות, בחרו שלא לפתוח
את דלתותיהם, בשל המצב הביטחוני.
בצומת הראשונה אני פונה שמאלה אל רחוב קינג ג'ורג היורד
במתינות אל עבר כיכר פריז, שם הוא עוצר ומניח לרחוב קרן היסוד
להמשיך בשיפוע תלול יותר את הדרך אל עבר הנקודה שבה מתפצלת
זרימתו לעמק רפאים והדרכים ההיסטוריות שהובילו לבית לחם
ולחברון. כיכר פריז מאוכלסת במפגיני שמאל, לובשי שחורים ברובם,
בשוטרים וחיילי מג"ב ובשתי ניידות שידור של תחנות הטלביזיה
המקומיות.
ליד מעבר החצייה אני נעמד ומחפש בעיני את שירה, שכנה וחברה
קרובה, שבזמן האחרון חזרה למחות באופן פעיל ופעלתני כנגד
מדיניות הממשלה בשטחים.
העניין שאני מגלה בקבוצת המפגינים כמו גם בגדי הספורט המרושלים
שלי והזקן בן ארבעת הימים המעטר את לחיי, ומדגיש את העובדה
שהחזות שלי קרובה לזו של מוחמד יותר מאשר לזו של פרדריק,
מעוררים את חשדנותו של שוטר המג"ב העומד מטרים ספורים ממני.
"ערררב טוב", הוא פונה אלי במבטא רוסי, "אפשר תעודת זהות?" אני
מחייך ומוציא אותה מתוך התיק, "פעם שלישית השבוע", אני אומר
לו. "מצטער... מקווה שלא נעלבת", הוא מחזיר לי את התעודה ומנסה
לפייס אותי, "אני אפילו לא יהודי. רק הסבא". אני מחייך אליו
וממשיך בדרכי, מאוכזב ששירה אינה שם.
עוד מאה מטרים ואני מול הכניסה למומנט, מביט באורחי הבר מבעד
לדלתות הזכוכית. הידיעה שעלי לקום בארבע לפנות בוקר ומראי
המוזנח מכריעים בעד חזרה הביתה.

עשרים ואחד ורבע

מאז הפציעה של אבא אני שונא את כולכם. אין יהודים טובים. כולכם
חארות. כולכם צריכים למות. אפילו אלו שהיו באים לפעמים לתת לנו
אוכל בקופסאות שימורים, חיתולים ומזון לתינוקות, כבר היו לי
עוד שלושה אחים קטנים, ושמיכות ישנות שאספו בתל אביב, גם אותם
אני שנאתי. אכלתי בתאווה ושנאתי. התחממתי בשמיכה, שבימים
הראשונים היה לה ריח של חופש כמו שראיתי בטלביזיה, ושנאתי
אתכם. אמא אמרה שצריך לזרוק את כל היהודים לים שיאכלו אתכם
הכרישים. אחותה אמרה שמסכנים הדגים, יקבלו הרעלת קיבה וצחקה.
כמו בדרך כלל, קולות של צחוק שנשמעו אצלנו בבית היו קשורים
ליהודים, בעיקר ליהודים מתים. אבא לא דיבר, אבל התחיל להתפלל
כל יום ולא עישן ברמדאן למרות שאהב סיגריות והיה גומר כל יום
קופסא וחצי 'אימפריאל'.
יום הלימודים בבית-הספר היה מתחיל בשירת ההמנון שלנו
"בילאדי-בילאדי", ואז המורה הייתה מספרת לנו את הסיפור על
הגיבור היומי. הגיבור שמת ונולד אתמול.
הכי אהבתי לשמוע את הסיפור על אכרם. אכרם גר בחאן-יונס והיה בן
שש-עשרה כשמת. הוא חטף כדורים בלב מצנחנים ישראלים בבית החולים
'שיפא' בעזה. לפני שהוא מת הוא הצליח להתקרב לרכב של החיילים
ולקחת משם את הרובה של הנהג שישב באוטו בוכה ומבוהל. אכרם היה
גיבור ולא הרג את הנהג, רק אמר לו להוריד את כל הבגדים ושלח
אותו החוצה כשהוא ערום כולו עם הידיים על הראש. כשאכרם ניסה
לצאת מהחצר של הבית חולים תפסו אותו שלושה חיילים שהיו מחופשים
לערבים. הוא ניסה להשתמש בנשק אבל לא הצליח לירות כי לא היו
כדורים במחסנית של הנהג, ואכרם שלא היה מוכן ליפול בשבי של
היהודים עמד מולם, קרע את כפתורי חולצתו, חשף את חזהו הצעיר
והחסון, שעדין לא צמחה בו אפילו לא שערה אחת, ואמר להם בעברית
הכי טובה וחגיגית שהצליח להוציא מפיו בכל חייו הקצרים, "אני
מפה לא זז, אתם יכולים לירות בי", והם ירו. שלושת החיילים ירו
בו. שלושה כדורים בחזה ועוד אחד בראש כששכב על הרצפה, החזה שלו
מלא בדם והפנים היפות שלו מחייכות לשמיים בהתלהבות של מנצחים.
הוא מת במקום. ההלוויה שלו הייתה ההלוויה הראשונה שבה השתתפתי
יחד עם עוד אלפים שחילקו סוכריות, ירו באוויר ונשבעו שבסוף
אנחנו ננצח. כשהכנסתי את הממתק, שקד מצופה בשוקולד חום וטעים,
לפה, החלטתי להיות מתאבד. שהיד.
בן אחת עשרה וחצי הייתי כשיאסר עראפת הגיע לעזה בעקבות הסכם
אוסלו. לבשנו בגדים של חג ועמדנו בצד הדרך ונופפנו לו וללוחמים
שבאו איתו בדגלים קטנים של פלסטין. הבטיחו לנו שעכשיו תהיה לנו
מדינה ויהיה יותר טוב. אחרי תקופה קצרה של התלהבות הכל חזר
להיות כמו פעם. רע ומייאש. אז כמה אנשים בעזה חיו יותר טוב
בעקבות ההסכם, אבל הם תמיד חיו יותר טוב מהמשפחה שלנו, ואבא
המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות. אמא אמרה שהשחור של הזפת התחלף
בלבן של הסיד ושגם בסיד, מי שאין לו מספיק כוח, טובע ומת.
בגיל שלוש-עשרה פגשתי אותך בפעם האחרונה. השתתפנו בקייטנה
מעורבת של יהודים ופלסטינאים מטעם ארגון שבדי שקראו לו "פרחים
של שלום", אני זוכר שאמרו לנו ששלום מתחיל בין אנשים ושבני
נוער יכולים להיות גשר של התקרבות. כל בוקר התחיל בשיחה
קבוצתית על היחסים בינינו. בין הילדים ובין העמים. בהפסקות
השמיעו לנו שיר על זרעים של אהבה SAWING THE SEEDS OF LOVE ככה
קראו לשיר באנגלית. המילה סיד הזכירה לי את הדברים של אמא וגם
את אבא שעבד, יום בשבוע, בצביעת הקירות שכוסו בכתובות של
הג'יהאד והחמאס שהתנגדו לעראפת בסיד לבן.
ירדתי מהרכב שהביא אותי מפסגת זאב לשער שכם בעיר העתיקה. בעשרה
לתשע יאספו אותי החברים שייקחו אותי לאן שצריך. למחסום א-ראם
הגעתי בתוך משאית שהובילה כבשים מרמאללה. אחרי המחסום חיכתה לי
מכונית שלקחה אותי לבית ששם חיכו לי המפעילים שלי. כשנכנסתי
לאוטו הם קשרו לי את העיניים שלא אראה את הדרך. בעדינות. אם
הפעולה תיכשל, הם הסבירו לי, עדיף שיהיה לי כמה פחות מידע. הם
נתנו לי ארוחה טובה ואחר-כך צילמו אותי בוידיאו. הסברתי שם למה
אני החלטתי להיות שהיד והחזקתי ביד רובה אם-16 שלקחו ממתנחלים
שהרגו כמה שבועות לפני כן ליד רמאללה.
כשקיבלתי את חגורת הנפץ ירדו לי דמעות. לא מהפחד. מההתרגשות.
מהשמחה. הם חיברו אותה כמו שצריך על הגוף שלי ואחר כך עזרו לי
ללבוש את המעיל. השם שקיבלתי כשנולדתי יקבל עכשיו את המשמעות
האמיתית והסופית שלו. אני נוקם. אני שמח גם כי אני יודע שאני
יביא כבוד למשפחה וכסף שבזכותו האחים שלי יוכלו להתחתן עם נשים
מכובדות כי יהיה להם מוהר לתת.
אתה התאבדת בשבוע שעבר. היית חובש בגולני. כמו אבא שלך. היית
בפעילות בקלקיליה וצלף שלנו הוריד אותך בכדור אחד במצח. ראיתי
את ההורים שלך בטלביזיה. אחותך סיפרה על השירים שכתבת ועל כמה
היית רגיש. ההורים שלך בכו בלי דמעות ואמרו שהיית קורבן של
המדיניות של הממשלה של שרון שממשיכה בכיבוש. הסתכלתי על אבא
שלך, גבר נאה ומרשים ושאלתי את עצמי מתי הוא הספיק לשכוח את
הנעל שלו בבטן של אמא שלי. אני לא שכחתי.
עשרה לתשע. הם מגיעים ואני נכנס לאוטו. למכונית יש לוחיות
צהובות והנהג מכיר את העיר ומתמצא ברחובותיה בקלות. הוא מציין
בקול את שמות הרחובות בהם אנו נוסעים. אני מקשיב לו. מעביר את
הזמן עד שיגיע הזמן. ברמזורים של דרך שכם הנהג עוצר ומתלבט עם
היושב לצידו, "ימינה ליפו או ישר?" "ישר", עונה שכנו, הוא
מציית ונוסע במורד רחוב המלך שלמה. הכביש מתעקל מעט שמאלה,
"עכשיו אנחנו ברחוב המלך דויד", הוא ממשיך. אני נזכר ביום
הראשון שבו עבדתי בשדרות. אח של אמא עבד עם המשטרה הפלסטינאית
והצליח לסדר לי רישיון עבודה בישראל. זה היה לפני שנתיים.
נסעתי עם הבן שלו והוא אמר לי לזכור טוב איך הגענו כדי שאני
אחכה לו בסוף הים בצומת שבה יבוא לקחת אותי הביתה. אבל היום לא
צריך לזכור. אני לא מתכוון לחזור.
בעמק רפאים הנהג מתעצבן. "כוס אוחתו"ף הוא מקללף "בגלל התקלה
בשבוע שעבר כולם נשארו בבית". הוא עוצר, מסובב את הרכב בפניית
פרסה ואנחנו חוזרים על עקבותינו בעמק רפאים לכיוון החומות.
"תבדוק מה קורה בקרן היסוד", אומר היושב ליד הנהג והערבית שלו
נשמעת לי פתאום זרה כאילו בעצם הוא ישראלי. פתאום אני פוחד
שאולי הוא בכלל מהשב"כ וזה מלכודת. "גם פה ריק", אומר הנהג
כשהוא מתבונן בצידו השמאלי של הרחוב בתסכול. "אז תיסע לתחנה
המרכזית", מצווה שכנו, "שם תמיד מלא". הנהג מאיץ את הרכב
בהסכמה, "טוב", אבל פתאום הוא קורא בשמחה, "וואלה, תראה כיכר
צרפת מלאה".
אני מתבונן בצומת המלאה באנשים המחזיקים שלטים ולפידים. "אלה
יהודים נגד הכיבוש", צוחק הנהג והיושב לצידו מוסיף, "אנחנו נגד
כולם". הנהג עוצר את הרכב על המדרכה שליד הבנק. "תרד פה", הוא
מורה לי, "כאן זה רחוב עזה ועוד מאתיים מטר יש מסעדה שתמיד
מלאה... תלך תראה. אם אי אפשר שם תחזור לפה. כולם יהודים. כולם
אותו הדבר". אני יורד מהמכונית, והיא נוסעת במהירות ופונה
ימינה. השכן של הנהג מספיק להוציא את הראש מהחלון ומברך אותי
בחיוך גדול ובזקירת אגודלו הימני. אני מחכה לאור הירוק וחוצה
את הכביש לעבר הכיכר. עכשיו אני יכול לראות שיש הרבה מפגינים
אבל גם הרבה שוטרים ומכונית של טלביזיה. מעבר לכיכר אני רואה
בחור לא מגולח שמראה תעודת זהות כחולה לחייל עם רובה.
אני חולף על פני המפגינים ויורד לתוך רחוב עזה. בעזה נולדתי
וכאן גם אמות. וגם איוולד. יש הרבה מכוניות שחונות על המדרכה
וקצת קשה לי לעבור ביניהן עם החגורה שאני לובש. עכשיו אני רואה
את הקפה ונושם לרווחה. המון אנשים עומדים בחוץ. מוסיקה חזקה.
השומר מדבר עם שתי בחורות יפות. אני ממש ליד, חוצה את הכביש
הקטן שמפריד ביני לבין חצר המסעדה. אני כבר ליד הגדר. אנשים
עסוקים בעצמם. מעשנים. צוחקים. בחור גבוה מלטף את המותניים של
בחורה שמנמנה שעומדת לידו. טיפת זיעה צהובה נושרת מראשי הצבוע
אל תוך כף ידי השמאלית.
ידי הימנית מלטפת את המתג שבכיס המכנסיים החגיגיות שלבשתי.
לפני שבוע הרג מחמוד תשעה יהודים במאה-שערים. אני רוצה להרוג
יותר.
עכשיו אני על מפתן הדלת. עשן הסיגריות חודר לאף והמוסיקה מכה
באוזניים. אני בפנים. המלצר שעומד מולי מתכופף ואז נגלים לי
פניו של בחור רזה מחזיק ביד כוס עם נוזל כתמתם, אולי ויסקי.
כשהמבטים שלנו נפגשים אני רואה שהוא מבין מי אני ובשביל מה
באתי. אני לוחץ על המתג.

שבעים בתולות בגן עדן? אללה-הוא-אכבר? זה לא מה שעובר לי בראש
עכשיו. רק שנאה עזה לכולכם וזיכרון של סוליה עבה שפוגעת בפנים.