השרב מכביד על צעדייך, רגליך כבדות, ליבך שקט ושיערך שחפפת
מתפדר כעת ברוח.

קרני השמש חודרות לעינייך כסכינים, מכאיבות ומדמיעות. מזל
שלקחת איתך את משקפי השמש, הזגוגיות עוזרות לך להימנע מלראות
את שתמיד נמנעת ממנו, את העשן, התנועה הסואנת, צבעם השונה של
אנשים.

הכול נראה זהה, כמו במן עולם סוריאליסטי שיצרת לעצמך, נסחפת
ומחייכת.

את הולכת, רק לא על הקווים. מביטה אל על, העננים שטים מעלייך
ויוצרים צורות משונות, ואם קצת דמיון ילדותי שנעלם, אולי היית
רואה את פניה המסתתרות של סבתא.

את קרבה הביתה, רואה מרחוק את הבניין הגבוה.
בחייך כמה שאת שונאת אותו.
אם רק לא הייתם עוזבים את החמימות הביתית שאהבת בילדותך.
אבל הוחלט לפתוח דף חדש.
טיפשי לחשוב שמשנה מקום משנה מזל.
רק שוטים מאמינים במזל.

חם, את מרגישה את ראשך כבד ממחשבות, נושמת בכבדות. הלכת הרבה
וכעת השעות החמות מתריעות לך בריאותית שכדאי לשוב אל חדרך
הקריר. מצחיק שגם בקיץ קר בו. את מנסה לחממו ככל האפשר,
מאפיינת אותו במיטב חפצייך, אפילו צבעת את קירותיו בצבע חמים
יותר, אך לא, כל כך שקט ובודד, עדיין קר.

איי. הרגשת שמשהו נחת על כתפך. זו הייתה טיפה.
טיפת מים? מהיכן הגיעה? השמש שולחת גם היא סימני שאלה, אין אחד
שהבחין בכך.
תוהה אך מבטלת בהינף יד, ממשיכה בדרכך. אבל שלא כמוך, טיפות
ממשיכות לטפטף.
תחילה שוב על הכתף, ועל האף, הלחי והשכמות.

מהיכן כל הטיפות, ומדוע איש מסביבך אינו מבחין. הסתובבת
בציפייה לראות ילד משתובב בעל רובה מים, אך אין איש מלבדך. את
כנראה הוזה, ואולי זוהי מכת שמש.

הפארק ליד ביתך קרוב, חשבת שכדאי לעצור ולנוח בצל העצים. השענת
את התיק על הקרקע ונשכבת. העננים שטים, הרוח חמה והשמש רושפת.
עצמת את עינייך והסדרת את נשימותייך.
החום מקשה עלייך.

'הביטי בי'.
את הוזה.
'פקחי עינייך, אני קרובה'.
התעלמי, אינך משוגעת.

טיפות נוספות החלו לטפטף. פקחת את עינייך בבהלה, יודעת שדבר
מזה לא אמור להתרחש, ועם זאת, הכול מרגיש כה מוחשי.
הבטת מעלה, כפי שנתבקשת, והיא בהחלט הייתה שם, קרובה. מביטה בך
חזרה, נעה בכיוון הרוח, קמטי הצחוק עוד בצידי עיניה וחיוך אוהב
על פניה.

'מדוע את כאן סבתא, עכשיו נזכרת בי, כשכבר גדלתי והשלמתי
בחסרונך?'
'את שביקשת ממני, ביום השחור, בדמעות זולגות ולב כואב, שבכל
פעם שתזדקקי לי אנשוף על עורפך רוח חמה, ואראה לך שלא עזבתיך'.

'את שמעת אותי?'
קולך נשבר.
'בכל יום שעובר מקשיבה לנסתרות ליבך, יקירתי. אך דואגת לך,
מחשבותייך אינן טובות, ילדה כמוך אינה אמורה לחשוב כה הרבה על
המוות'.
'שמרי עליי. כאב לי כשהלכת, סבתא, את היחידה שהעניקה לי חופש,
אהבה אותי באמת'.
'מדוע אם כך, לא ביקרת אותי כבר שנתיים, לא עלית לקברי. חיכיתי
לך'.
'אני מצטערת'.
הדמעות זלגו על לחייך, ציננו את פנייך, לא יכולת להפסיק.
'אבל השנה ביקרת, שמחתי לראותך, כמה גדלת לי'.
'תאמרי לי סבתא, הטיפות שעליי הגיעו מעינייך?'
'כן, מלמעלה. אני עכשיו שמתנצלת, בכיתי עלייך ללא שליטה'
'לרוב את מתאפקת'.
'כן'.
'את חסרה לי'. בכית בשקט.
'זכרי שגם את לי, תמיד'.

הורדת את משקפי השמש וניגבת את עינייך. כשפקחת בשנית, היא
נעלמה. התרוממת מהדשא, מעט מסוחררת, ושבת לכיוונך הביתה.