היא עומדת על צוק. מסתכלת למטה, בודקת את השטח. 30 מטר של קיר
ישר שמחבר לואדי רחב ובו אבנים גדולות. ענקיות. והן כאילו
קוראות אליה "בואי אלינו, יש אצלינו מקום." קצה נעלה מדרדר
אבנים קטנות למטה. היא נבהלת וקופצת אחורה. מעיפה מבט אל
חבריה, הם יושבים לא רחוק ואוכלים צהריים. בטוחים שרק הלכה
לבדוק את הרוח, לראות את הנוף. הם לא יודעים מה קורה בפנים.
שיראה כמו תאונה, היא חושבת. "בחורה צעירה נפלה מצוק בעת טיול
עם חבריה." מזל שזרקה את היומן. שלא יקראו, שלא ידעו. שבשבילם,
לפחות, תשאר אותה בחורה שמחה ומחייכת. היא מסתכלת עליהם. איך
להם לא מפריע שום דבר בחיים? יושבים וצוחקים, כאילו הכל טוב
כמו השמיים הכחולים והמדהימים שמעליהם.
תמיד רצתה להיות שונה, "מיוחדת". אבל עכשיו, כשהיא מרגישה
שונה באמת, כל כך רוצה להיות כמו כולם. לשבת אתם ולצחוק.
ולצחוק. אבל היא לא יכולה. האבנים קוראות לה.