ארבעה חדרים מוליכי דם, איברי פעולה מוגבלים וחדר בקרה עצבי,
השולט בתפקודם, באמצעות נוסחאות קבועות והסקת מסקנות. גוף האדם
כמכונה משומנת.
נכות? תקלה באחד המעבדים.
אוכל? דלק.
לבוש? לשמור על הטמפרטורה הנכונה כדי שהמכונה לא תקפא או
תישרף.
תסריט אמיתי.
שנות האלפיים. אנחנו יודעים איך נוצר העולם, יודעים מי ומה
מרכיב אותו במדויק.
כל אדם, האדוק ביותר, ינבור בנבכי מוחו ויבחר, כראוי, בדרך
ההיגיון, ידע לומר כי אנחנו בסה"כ גוף מאוד פשוט בעל אורך חיים
מאוד ספציפי. כל אדם שיחשוב חזק מספיק ידע, גם אם לומר זאת
יהיה לו הרבה יותר קשה.
מערכת ההפעלה מתחילה להזדקן קצת. התוכנה ישנה וכבר קשה לה מאוד
להתעדכן.
איברי הפעולה, המוגבלים מלכתחילה, כבר שחוקים, מהצירים ועד
מוטות השלדה החלודים.
קריסת מערכות או כיבוי ידידותי ו-עוד שלב בשרשרת צריכת הדלק של
מכונות העולם.
תסריט מאוד הגיוני. מאוד אמיתי. בלתי מקובל לחלוטין!
חייבת להיות משמעות. אני יותר מזה!
מלמול קצר. חוסר הבנה.
עוד מלמול תוך הושטת תפוח.
יד מושטת. לוקחת את התפוח ומשיבה במלמול.
משם ואילך בכל פעם שאחד מלמל "רוצה?" ידע השני כי מציעים לו,
וציפה המציע לאישור ה"תודה".
האמינו או לא, נולד אלוהים.
הדרך נסללה והמילים המשיכו להיערם.
נולדה לה אינטראקציה. נולדו אפשרויות.
רעיונות של האחד תורגמו למילים. צד שני, המנוסה קצת יותר,
תיקן. אמר כי דרך אחרת קלה וטובה יותר. הוא כבר בדק. "הבנתי",
הסכים הראשון והפנים לקראת הפעמים הבאות שיבואו.
נוצרה, אם כן, הבנה.
הישגים, בשיתוף רעיוני ופיזי, נרשמו בכל תחום.
פתאום מסתבר שהשכן מהעץ הסמוך מכיר צמח שגורם לפצע הפתוח
להירפא.
לפתע אפשר לשלב כוחות ולהפסיק לגור מתחת לעצים.
אפשר לצוד ביתר קלות ויעילות הודות לרעיונות המשולבים של כלל
הציידים המנוסים.
"מאיפה הגענו?"
"מה זאת אומרת? אני הגעתי מהבית עכשיו."
"לא! איך אנחנו כאן ועובדים, מדברים. איך יצאנו מהבטן, סתם ככה
פתאום?!"
"אני לא יודע. אבל אנחנו גדלים כל הזמן. אולי התחלנו ממש ממש
קטנים בבטן של אמא; גדלנו ולא היה מקום אז אמא הוציאה אותנו."
"איזו שטות אתה מדבר! איך התחלנו מהבטן של אמא? איזה גודל
היינו? סתם ככה פתאום החלטנו לגדול כדי לצאת החוצה? למה זה לא
קרה לפני כן, למה לא קורה כל הזמן?"
"תירגע. רק אמרתי..."
"ואיך אני לא זוכר את זה? שטויות! תגיד לי, ו... איך הכול פה
מסביב מחכה לנו? מאיפה באו כל אלו?"
"גם הם אולי גדלו."
"גדלו?! מאיפה גדלו?! הם אפילו לא יכולים לדבר! הם לא זזים ולא
עושים כלום! אני חושב, אני חושב שהם כאן בשבילנו. אני חושב
שמישהו ממש גדול וממש חזק נותן לנו את הכול. הוא זה ששולט פה
והוא זה שדאג שנצא מהבטן."
"מה?! מי זה? איפה הוא? איך הוא עשה את כל זה ואיך, איך הוא
הוציא אותנו מהבטן?"
"הוא מאוד חזק. חזק הרבה יותר מהחזק ביותר שאנחנו מכירים. הוא
הכין לנו את הכול פה ועכשיו מסתכל ובוחן אותנו."
"אז איפה הוא?"
"הוא לא רוצה שנראה אותו או אולי אנחנו לא יכולים לראות אותו,
אבל אני חושב שהוא יושב שם למעלה גבוה גבוה במקום שאנחנו לא
יכולים לראות מכאן."
"בוחן אותנו? למה?"
"לא יודע. אבל אסור להכעיס אותו! עבדנו ואנחנו עדיין עובדים
קשה מאוד. כולנו. שלא יחליט להרוס לנו את הכול."
מכאן והלאה הדרך קצרה מאוד.
השמועה הצמיחה כנפיים ומהר מאוד כולם דאגו לזכור שמישהו גדול
וחזק שם למעלה מסתכל עליהם ובוחן.
צריך לדאוג שיהיה מרוצה.
צריך להכין לו מאכלים, לתת לו מתנות. רק שלא יפגע במה שאנחנו
עושים. קח מאתנו, רק שמור עלינו ואל תיתן לרעה ליפול בנו.
כל זה היה עניין של זמן.
"שלום. מה שלומך?" סחה, כשחיוך קטן עולה על פניה.
"טוב. תודה. מה שלומך היום?" עונה תוך מבט חטוף ומבויש ומיד
מצביע בעיניו אל הקרקע.
"ראית?! היא חייכה אליי!" פונה לצדו ומיד מביט בתודה מעלה.
"רוצה לשמוע איך עשיתי את זה?"
"אתה עשית את זה?"
"כן! טוב, לא אני בדיוק. זה פשוט, אתמול בלילה דיברתי אתו. עם
האדון הגדול."
"מה?! הוא ענה לך? הוא דיבר אתך?!"
"הוא לא ענה לי במילים. ביקשתי ממנו שהיא תחייך אליי היום.
תשים לב אליי. התחננתי אליו חזק חזק, ירדתי על הברכיים ואמרתי
שהוא הגדול מכולם ושאני צריך את עזרתו."
"ווואאא! באמת? לא חשבתי על זה אף פעם. זה באמת עבד לך. אתה
חושב שהוא יקשיב גם לי?"
"אני לא יודע, אבל אתה אדם טוב, למה שיקשיב לי ולא יקשיב לך?"
ערי המגורים גדלו והתרחבו עד כי נוצרו ניבי שיח שונים במקומות
מרוחקים.
שיתופי הפעולה הרעיוניים הניבו פירות וחתרו ללא הרף לעולם
משוכלל יותר, נוח יותר ומוצלח יותר.
"אדוני" ידו ורחמיו הם שמתירים לבנות ולהתקדם. הכול באישורו,
בהשגחתו ובאחריותו.
"שמע חבר, אין לי אוכל בבית. רעבים כולנו."
"גם אצלי אין בעודף. הפרשתי רובו הגדול לטובת אדוני הגדול."
"אני חושב שאשאיר אצלי את פרי עמלי מעתה. אני משרתו אמנם אבל
כל מנחותינו אינן נאכלות, בכל מקרה, לעולם, ואני מאוד זקוק
לאוכל."
"אבל מה יקרה לכולנו אם לא נגיש לאדוני הגדול מייצורנו. שהרי
אז יכעס, אם כי הוא רעב ואם כי איננו מספקים את התוצרת שמצדיקה
את קיומנו."
"תראה חבר, אני רעב. אני לא מסוגל לעבוד כראוי כך, לא מתפקד.
אדוני הגדול יצטרך להסתדר ללא מתנותיי. אתפלל לסליחתו ולהבנתו
את מצבי."
"מקווה שלא ייחרץ גורלך. מקווה שלא גורל כולנו, אבל אני סומך
עליך. בהצלחה."
חי. חי ושבע.
בעקבותיו רבים ורעבים שהחליטו להתפלל לשלומם ולאכול לשובעה גם
כן.
חילוקי דעות.
עם הזרם לא נמצאו כולם. רחוק מכך. מי יעז לפקפק? למה להסתכן?
החלו לצוץ מחלוקות.
איך יכול להיות שאחד מכלכל בעור שיניו רווחתו של האחר? איך
ייתכן כי האחד מציל, תוך הקרבה מעצמו, מכעסו של אדוני תוך
שהשני יושב וסועד נפשו בנחת?
סביר כי האוכלוסייה, ברובה הגדול, נשארה נאמנה לעבודת אדוני,
אם בשל הפחד והאמונה האמיתית כל כך ואם בשם אופי האדם של אותה
העת, המתבקש להצטייר כדמות חיובית (בשם החופש האנושי המוחלט
כמעט, בהעדר חוקים ומסגרות מחמירים ומגבילים) שתירתם לפעולה
כללית של האוכלוסייה.
אמנם כן אבל אסור להרשות שנטישת עבודת אדוני תימשך, שאם כן,
בבוא הזמן יותר מדי אנשים יפסיקו מתן מנחות ואדוני יחליט שאין
אנו נחוצים יותר או פשוט יותר - שנמאס לו.
צריך למצוא פשרות. צריך להחזיר את האנשים.
דעות אמרנו? האדם כבר יודע לבקש תפוח. יודע להודות על קבלתו
ולמען האמת - הרבה הרבה יותר מכך.
מטרה משותפת. הרבה אנשים, הרבה מאוד דעות.
דעות משותפות בנוגע ליחסי אדם-אדוני, בכל הקשור למתן כבוד,
משמעות וכמובן מנחות, אוגדו לקבוצות אנשים.
כעת נחוץ לשכנע כמה שיותר אנשים בנכונות דרכנו. בין אם מדובר
באלו שנטשו את מתן ממונם לאל ובין אם באלו שמאמינים כי דרך
אחרת להשבת אלו היא הנכונה.
משם והלאה כל האמצעים כשרים.
הנה לכם סחר (מכר). הגבולות כאן מאוד רחבים, למעשה בלתי
מוגבלים.
ככל מבצע מתנות ברשת קמעונית, קיימות הנחות, יש מבצעים והטבות
וכמובן, איך לא? החשוב מכול, יש כרטיס מועדון שמזכה
בפריבילגיות רבות מאוד.
שתי הקבוצות, הנחשבות היום חילוניים ודתיים (מזרם זה או אחר),
המשיכו וממשיכות מסען לאורך היסטוריה שלמה. מחילוקי דעות
מלמדים וידידותיים, דרך חוקים נהדרים וחכמים שהשאירו אותנו
בחיים ועד קנאות דתית, מלחמות וחילוקי דעות המחריבים את
העולם.
כל כוונת המשורר (או לצורך הפרקטיקה: יצור היסטורי-פרהיסטורי)
הייתה לקבל חיוך, לרכוש חיבתה של פלונית.
בין אם "אדוני" קיים שם כדבריו ובין אם לא, היום אנחנו חכמים
יותר מאותו האחד ההוגה.
כבר זמן רב אנחנו יודעים שתינוקות לא מגיעים עם החסידות,
הספקנו לבנות עולם עם מגדלים נושקים לשמיים והתפלשנו קצת באבק
כוכבים.
דתות מבורכות, אני לא מעוניין להגיש כל שבי למענו. אני סובל
ממסעותיכם לרכישת מאמינים וסופג חילוקי הדעות ביניכם לבין
עצמכם, השוזרים בהם סיפורי גבורה שונים של דמויות הרואיות
ראויות לסגידה לטענתכם.
לבי סמוך ובטוח כי אדוני שלכם (שלנו) מרוצה מההתקדמות שעשינו
מאז המילה הראשונה.
אני משוכנע כי אם לא היינו נלחמים מלחמות שווא בשם דתו (באשר
היא), הקוראת לשיתוף פעולה, עזרה ואהבה, הוא היה מרוצה הרבה
יותר.
לשם לא תאמרו כי במידה ותפסיקו להילחם בשם דתכם ואמונותיכם,
יכעס הוא אדוני ויחליט לסיים הכול, ארגיע אתכם.
כולנו מאמינים, כולנו נמשיך להאמין ולשוחח אתו בשעותינו הקשות,
השמחות וברגעי הביניים. כולנו. כל אחד בדרכו ובשפתו.
פשוט אין לנו ברירה. אם לא כך, שהרי אנחנו רק מכונה עשויה
מרקמות שמחכה למות ולא להיות עוד.
|
