כשחזרתי מהעיר, יום אחד, רגיל, בלי שום תובנה מיוחדת, כשהלכתי
במושב של דקלה, כל פתאום, ללא שום התראה או סיימן מיוחד, שמעתי
רעש עצום, בתחילתו של עניין, כמו כל אזרח שומר חוק חיפשתי את
הצלילים שרק התגברו והתחזקו, עד שזוג עיני נפגשו בעיני השמיים
האפורים, ראיתי מטוס, מטוס נוסעים, כמו המטוס שבו חזרה דקלה
מלונדון לפני שלושה ימים, מצחיק שדווקא ברגע שאני בא לבקר את
דקלה , חברת הילדות המוזרה שלי, לרגל חזרתה ארצה לאחר שנתיים
וחודשיים של עבודה בדוכנים למוצרי טיפוח מים המלח במנצ'סטר אשר
כמובן... באנגליה... דווקא ברגע ספציפי זה, כשאני רואה את דלת
בית הוריה כ - 22 מטרים ו - 40 סנטימטרים (בערך) פרושים כמו
שטיח אדום לנגד עיניי המתרגשות, מלאות הדמעות, דווקא אז, עובר
מטוס ומחריש את אוזניי לכל קול טבע מכל סוג שיהיה.
אותו המטוס ששט בשמי ארץ הקודש היה, ללא הגזמה וללא שמץ
ציניות, המטוס הגדול ביותר שראיתי בכל שנות חיי.
הוא היה ענק!, כמו קונדור בעיניי הכינה, כמו המדבר בעיניי
העקרב, כמו החלל בעיניי האדם, גדוש בספקות, מלא בשאלות, מציף
פחד שמלווה בצמרמורת קלה וזאת מפני שמשני צידי המפלצת היו
שלושה מטוסי קרב, קטנים, חמושים וקטלניים. שלושה אף - 15
שנדבקו אל הענק וכנראה שמלווים אותו, עוזרים לו, כמו שלושה
שומרי ראש על נשיא המדינה, כמו שלושה פיליפינים על זקן עשיר.
כשהגיע הערב ישבנו לאכול, אמא של דקלה הכינה פתיתים עם ירקות
והגישה אותם בתוספת של קציצות עוף וסלט חסה.
"יש קטשופ"? שאלתי בידיעה מוחלטת מה תהיה התשובה.
אמא של דקלה הסתובבה אליי בעיניים מרוגזות והטיפה כמו תמיד
"אצלנו בבית לא נוגעים בזבל הזה"!
התגעגעתי לשיחות העמוקות שלי ושל מרים, אמא של דקלה. אם היא רק
הייתה יודעת כמה קטשופ במצטבר אכלה דקלה אצלי בבית, היא הייתה
חוטפת דום לב...  
חייכתי לעצמי.
פתאום נגלה לאוזניי קול קריין החדשות אשר בקע מהטלויזיה.
"מטוס נוסעים סורי טעה ונכנס אל המרחב האוירי של ישראל...
...הוא אותר ולווה אל מדינתו בשלום".
באותו הרגע נזכרתי, במטוס, במפלצת, במטוסי הקרב, ברעש הנורא,
הייתי עד, ראיתי הכל בעיניי שלי, סיפור קרב אמיתי, מורשת קרב,
יש מה לספר לנכדים, אקשן טהור, סוף סוף!, יש מהות לקיומי!!
יש!!
אוו הוו!!