אמר להם "לעולם לא תתפסו אותי," והם רצים אחריו כבר שנים,
מניפים את דגליהם ברוח, מבעירים את הלפידים כמו רוצחי
ימי-הביניים, והוא משקשק את הביצים שלו לאורך הרחובות
המרוצפות, צוחק וגועה בפחד, מנסה למצוא מסתור בתוך העיר הזו
הסגורה בחומות.
בערב הוא יושב על כוס קפה, או תה, עם סיגריה בפה, מנסה למצוא
את השמיים בוכים ומגלה טפח אחר טפח את האמת על עצמו. מרחוק
שואגת לו הרוח, ושומרת, ואומרת אני תמיד כאן. והוא, יש לו זמן.
ראה או לא ראה, יש לו זמן. כמו נהרות. הידיים שלו תופסות ולא
תופסות את מעשה עצמן, והקריאה הרמה נדמה נחלשת, וכאילו שכח
שהייתה. אבל אלביס שר שירים מתוקים מדבש, וגם הרדיו חבר טוב,
כשהוא רוצה, ואם הוא ילחש או יצעק איזו קריאה תשמע רמה יותר?
לטיפת רוח, או תופים?
שנים מסתובב במעגלים של מילים ולא שואל את השאלות הנכונות.
החיסון מפגעים מחסן גם מפני החיים, וכאילו יום אחד הוא עלול
לראות את זמן הווה כעיוורון, אבל פוחד להניח שמא יאבד. רק שכך
אבוד ממילא.
"קראתי." היא אומרת. "קראתי, קראתי, קראתי ועוד איך." אבל היא
לא אומרת מה היא חשבה על הדברים שנראו דרך עיניו. התמידה
בשתיקתה והלכה כמו כולם אבל מסומנת את הרחובות המאובקים,
בחצאית וסנדלים. "אבל למה ללקק לי את כפות הרגליים? אתם הבנים
לפעמים כל-כך חולים..."

"המחשב שלי נדפק." הוא מדווח לה. "מידע עלול לאבד. אני מכונן
את עצמי להדפיס כל מסמך, כל חומר, לפחות יש דיו במדפסת."
"כן... תדפיס אותי..." היא נאנחת ומחפשת סביבה סיגריה.
"לא טוב?"
"אתה לא תבין."

"אבל עכשיו הכול בסדר," הוא אומר, אבל החיוך לא עולה על פניו.
"טוב, את יודעת, לפקוח עיניים."
"ו..."
"לצלול."
"מרגיש טוב?"
"מוכר. קצת מפחיד."

"איזה מן בנאדם אתה..."
והיא הולכת ומשקיפה דרך החלון. ראשה מזדקף מעל המעקה, ועיניה
כאילו מנסות ומצליחות לראות את מה שקרה ללא מאמץ, כאילו היא
שם. "אבל עכשיו אתה שוחה בחצץ." היא אומרת, קוראת כל קמט ותו
בפניו.
על זה הוא לא עונה.
היא מושכת את עצמה לכיוון הכורסה, אבל לא יושבת. "לא שכחתי."
היא אומרת.

"לא שכחתי גם אני. אבל מה זה משנה?"
יושב מסטול עם שלמה ארצי ברקע, על המסך שתי לסביות מתנשקות
בלהט, מלטפות זו לזו ת'טוסיק, מחליקות שדיים ופנים, מנשקות
ירכיים וחלציים.
"זה מה שעושה לך את זה?"
"ככה אתן נראות במאה האחוזים אמיתיות, כשאתן חיתיות ורוצות
ונזקקות, נותנות ולוקחות. איך שאישה זזה בזמן יחסי-מין אומר
עליה הרבה."
"מה, אתה לא יודע שרציתי להתנשק איתך... טיפש. המוות שריחף אז,
למה אתה חושב אמרתי בוא לשדה, למה החבאתי אותך בתוך המבנה, מול
שמיים ושדה, מה חשבת, רציתי להראות לך ת'נוף?"
"כן... לא. לא יודע."
"רציתי את הפנים שלך בתוך שלי. רציתי לאהוב אותך, ולו לרגע,
להרגיש כמה אתה רוצה אותי, לקבל הוכחה, ולשמור את זה בסודי
סודות. אבל אתה טיפש, היית טיפש. אתה רוצה להמשיך להיות
טיפש?"
"אנ'לא רוצה."
"אז תפסיק לכתוב אותי ותפקח את העיניים! או שזה שלב שאתה צריך
לעבור. אני רואה אותך לפעמים ולא אומרת מילה. אתה נראה תמיד
כמו בתוך בועה. מי אוהבת אותך?"
"איריס. היא הרבה בסביבה."
"אז אתה לא צריך אותי."

אני קצת רעב, והעבר שואב אותי פתאום בלי שהתכוונתי, לא ממש.
השעון רץ, והלילה שעומד להיפתח לפניי צורר בתוכו סודות. אימא
היקרה שלי צריכה להגיע מחר מפקינג, איפה שהבלונים תלויים על
השמיים. 99 בלונים אדומים... העיניים נפקחות, אבל הלב נאטם, או
שהיה אטום זמן רב ועכשיו מתחנן להיפתח. אני זוכר את החובזה,
ואת הפרח הקטן שלא מחזיקים ביד, אלא זורקים, כי אנחנו רומנטיים
כמו נהגי משאיות. אבל "זה לא זמן טוב." היא אומרת, מציצה לחדר
המקלחת ומשם משתרעת בתוך המרפסת. כי "מה שהבטחתי לך, אין
אפשרות לקיים. אין דבר כזה, זו אוטופיה. אבל הייתי מספיק
תמימה, אז, לחשוב שאולי. אתה יודע, אפילו אינטרנט בקושי היה."

"כאילו עכשיו יש."
"כאילו."

אבל "אתה יודע הסתדרת לא רע. קיבלת את המתנה שלך, היא הראתה לך
כמה טיפשה הייתי. זה מצא חן בעינייך, להבין שהייתי אהבלה?"
"אבל התמימות שלך עוד מוצאת חן בעיניי, עדיין."
היא מביטה בי בעיניים לחות. "זה יפה... זה יפה שאתה חושב
ככה... אבל זה לא העולם שלך, מעולם לא היה, מעולם לא רצית בו.
זה ריתק אותך, כנראה... אבל זה לא אתה. למה אתה מענה אותי
בשתיקה שלך? אני מזמן החלטתי לחתוך אותך מתוכי, הרי הסברים לא
יהיו לך, ידעתי, רק גמגומים. ועל הדף אתה מנתח אותי כאילו יש
לך בכלל מושג... מה היהירות הזו? אם הייתי פותחת את הפה אז אתה
לא היית קם מהמיטה עוד לפני. אתה חושב שלא ראיתי? עיניי היו
פקוחות באוקיינוסים יותר ממך. אבל אמרתי ניתן לו לחלום, זה לא
מזיק. גם ככה האמת לא נותנת כלום, רק פוגעת. אבל זה גם היה
חמוד כזה, אתה הרי יודע כמה אני אוהבת את התמימות..."
"כן."
"אבל לא תמימה, רק רוצה להיות."
משום מה אני לא מאמין לה.

עוד מעט ישמעו בדלת שלושה דפיקות. אני התמהמה, והן יחזרו על
עצמן, ויקרעו אותי מתוך העולם הזה שאני יוצר לעצמי. (המשיח?
טיפטיפון?) שניהם. טיפטיפ חיה בפנטזיה.

כי באיזה מקום בגדתי באמון. הם צועקים "אמת" ומוכרים לי חלקים
ממנה. אבל יום חדש יבוא מחר, אתה מצליח להריח אותו? זה ריח מרק
חם בבית מוסק כשמונסון בחוץ. אולי היה לי את הזמן לאהוב אותך,
ואולי טעיתי, ואולי אני טועה עדיין, אבל מה זה משנה?