משהו מתוק מהעבר הרחוק, משום שההווה לא הכי הכי והעתיד
מעורפל.
במקום עבודתי ואני בסך הכל בת-15 , היה בחור חמד. הבנות
הסתובבו סביבו בהמוניהן, אני לא נמנתי  ביניהן, למרות שגם
בעיניי הוא מצא חן. מדי פעם הסתכלנו זו על זה, תוך החלפת
חיוכים. יום אחד בעברו לידי ואני על אף שהייתי ביישנית, אמרתי
לו, נשק אותי. הוא עמד במקומו מופתע ואילו אני פתחתי בריצה
והתרחקתי מהמקום. באותם זמנים לא היה מקובל שנערה תתחיל עם
בחור. אני הייתי משהו יוצאת דופן, הצעתי לבחור חברות דבר שלא
יעשה. בזמן ההוא בחברות הסתפקו בהחזקת ידיים ואולי איזו נשיקה
מבלי שחס וחלילה מישהו יראה. זה היה הגבול. כך עבר שבוע ואין
נשיקה, אז ביום ה-11 בגמר יום העבודה יצאתי החוצה והנה הוא.
לקח את ידי ואמר, בואי אלווה אותך לאוניה. היה יום נעים למרות
שמדי פעם ירד גשם דקיק. מרי הוא אמר, תביטי בשמש השוקעת ובמימי
הבוספורוס. השמים היו אדומים כרגיל בעת השקיעה, קירב אותי אליו
וקבלתי את נשיקת חיי, הנשיקה הראשונה. נדמה היה שהנשיקה נמשכה
לנצח. זהו כעת אנו חברים אמר, הוציא מכיסו טבעת קטנה נהדרת,
בזה אנחנו חותמים את אהבתנו. כעת רוצי לאוניה. שנינו רצנו
צוחקים ומאושרים.
ואני כל הדרך הביתה הלכתי בצעדי מחול.