כל סיבוב של הגלגל מחכך בחרב, משחיזה, ניצוצות אדומים
מתעופפים, מלווים בצהובים והכתומים, היא מתחממת ורותחת, כבר
בלתי אפשרי להחזיק בברזל הלוהט.
חתיכת הברזל המרשימה מורמת לאויר, קרן שמש מוחזרת לעיני
המסתנוורות ומוחזרת אל הנדן השחור.
חריקה של ציר דלת ישן ושתיקה, דממה, חושך שחור נכנס אל נשמתי.
יצאתי ועקבתי אחרי הנדן השחור.
היו שם רגליים מצופות בשריון קשקשים כסוף, בוהק ומצוחצח. כמו
אור לבנה המשתרע על מי ים שקטים. כה צלול ומרגיע כה רע
ואימתני, כה מפחיד וקר, כה טוב ומושלם.
עולם אפל וחיוור, עולם שחור ומשתק אשר נבדל בקרן אור שמש חמימה
ומיוחדת מלאה בתקווה ותושיה.
המשכתי, מתגנב בין סימטה לסימטה, עוקב אחרי הנדן. "תליון
הנחושת" - זה מה שהיה רשום על השלט ומתחתיו דלת מצופה בנחושת,
ממבט ראשון היה אפשר להבין שהמקום לא היה בראש סדר העדיפויות
של אנשי הכפר. החלונות היו סדוקים, שלוש קבוצות של גברים חצי
שיכורים זרוקים על מדרכת הכניסה ומערכת החשמל של המקום כובה
לסירוגין כך שכמה דקות הייתי בחושך מוחלט וכמה דקות באור
מעומעם.
הנדן היה קשור בחוט מתכת אל חגורת עור חומה כך שכל צעד שעשה
השריון גרם לטילטול הנדן, ביקשתי שבאיזשהו שלב ייפול הנדן או
תחליק החרב החוצה ואז היא תהיה שלי אך מצב כזה לא קרה.
הנדן נכנס "תליון הנחושת" הרגשתי שאני חייב לעקוב אחריו, רציתי
אותו ויותר את מה שהיה התוכו, הצלחתי לדלג מעל כמה רגליים
שיכורות תוך כדי האזנה לכמה מילמולים של מה שכנראה היה קללות,
פתחתי את הדלת הדביקה שהובילה אל מסדרון ארוך, מוזר, כשהסתכלתי
על המקום מבחוץ, לא היה נראה שיכול להתאים לשם מסדרון כל כך
ארוך.
צעד ראשון, הנדן נראה מרחוק וקרן אור חיממה את לחי הלבנה,
הפנתי את מבטי ימינה וגיליתי חור הצצה קטן, עד שהתקרבתי האור
כבר נעלם. המשכתי עוד כמה צעדים והגעתי להיכל גדול עם בר עץ
רחב וארוך במרכזו, הוא ישב מול השולחן העגול שהיה בפינה, החזיק
משקה בתוך מאג עץ גדול, לגם לסירוגין עם עשן הסיגריה, כל נשיפת
עשן מפיו של הנדן יצרה עוד ענן מעל ראשו, היה נדמה כאילו
התעופף בין העננים שבשמיים.
לא היה אף אחד בפאב חוץ מאיש הבר הנמוך, הנדן ואנוכי, התקרבתי
לעבר השולחן הפינתי תוך כדי התחמקות מכמה ענני עשן הצלחתי
להתיישב הרמתי את מבטי אל פני הנדן ובדיוק כשהאישונים שלי
הגיעו למצב של פוקוס נורמלי, כבה האור.
כל מה שהספקתי לקלוט היה זקן חום ארוך אסוף בקשר של חוט עור
שחור.
המשכתי לשבת, דממה, רציתי לשאול לשמו של הנדן ובדיוק כשעמדתי
לפתוח את פי, נדלק האור, הכיסא שממולי היה ריק, רציתי להפנות
את ראשי אחורנית אך כשהתחלתי שמעתי קול צרוד איטי ועבה שאמר
"לא"!, הרגשתי פלדה קרה על צווארי ידעתי שהייתה זו הנחשקת שלי,
רציתי אותה, ואם הייתה מעבר להשגתי לפחות שתשסף את גרוני
הלבנבן.
"מי אתה"? שאג הנדן
"מדוע אתה עוקב אחריי"?
"אוסגיליוס אדוני" עניתי.
"אני רוצה את מה שבהנפת זרועך יכול לסיים את חיי"
"אני מוכן לשאת את כליך ולהיות עבדך עד יום מותי אם רק תחוס על
חיי העלובים".
"במרכז שוק הנחשים, בין שני האורנים בחצות היום של מחר" אמר
הנדן.
קור הפלדה נעלם מצווארי ואיתו הנדן.
קרן אור חיממה את רגליי העייפות ששכבו חסרי מעש על סוף מיטתי,
התעוררתי, השעה הייתה עשרים דקות אחרי אחת עשרה בבוקר. התלבשתי
בזריזות, חטפתי שלוש פרוסות מרוחות בחמאה ויצאתי לעבר "שוק
הנחשים". כשעמדתי בין עצי האורן הייתה השעה שלוש דקות לחצות
היום, עכשיו, בשוק הנחשים, במיוחד בשעות הצהריים, היו מאות של
אימהות, ילדים וגברים שרק מחפשים סיבה לעשות צרות.
"איזה מן מקום בחר הנדן לקיים את הפגישה החשובה בחיי?" חשבתי
ומיד שמעתי קול זר קורא בשמי. פניתי שמאלה והתחלתי לבחון, לא
זיהיתי אף אדם שנראה כאילו קרא בשמי לפני כמה שניות אחדות, שוב
שמעתי את שמי בלוע בתוך רעש ההמון, התחלתי ללכת לכיוון הקול עד
שהרגשתי משהו מכה ברגליי הזריזות, הסתכלתי מטה וראיתי אדם קטן
ושמנמן בועט בי בעזרת רגלו הקטנטנה, גובהו הגיע למותניי ומבט
זועם היה על פניו המקומטות.
"האם שמך אוסגיליוס"? שאל הננס.
הנהנתי לחיוב.
"בוא אחריי, מישהו רוצה לראותך" אמר.
הננס תפס בכף ידי ומשך תוך כדי הליכה מהירה.
יצאנו מהשוק, חצינו את כל הכפר עד שהגענו לאחו ירוק גדול, מלא
חמצן ואור. מעולם לא יצאתי מהכפר ורק באותו רגע הבנתי עד כמה
שהסיפורים כל כך רחוקים מהמציאות. חיכו לנו, תחת קבוצת עצים,
שני סוסים מדהימים ביופיים, כה לבנים וטהורים, זוג סוסים צחים
כשלג. הגמד הצליח לטפס על הברייה הטהורה בצורה מגושמת ואני
פניתי אל עבר בן הזוג של החיה המרשימה, הרמתי את רגלי במגמה של
טיפוס עד שהרגשתי זרוע מחוספסת שתפסה בכתפי וסובבה אותי מולה.

"זה הסוס שלי" אמר הגבר המרשים. היה לו זקן חום ארוך אסוף בסרט
של חוט עור שחור, לבושו היה עור חיה שחור עטוף בשריון קשקשים
מבריק עד כדי סינוור, עור כפות ידיו ופניו היה על גבול הצבע
האדום, שערו היה שחור פחם פזור והגיע עד לשפת כתפיו הרחבות,
מתוך פניו האדומות הזדקרו זיפים שחורים, עיניו היו ירוקות
בהירות כאילו התערבבו העננים בתפוחי העץ הירוקים, מעליהם
השתרעו גבות עבות ושחורות, צווארו היה רחב ובטנו נשענה על
חגורת עור חומה, בצידה נתלה על חוט ברזל בשלווה מאיימת הנדן
ובתוכו הנחשקת שלי.
היה זה הנדן.
"אתה רוצה אותה"? שאל.
"ברור שאני רוצה אותה אותה, אתן את חיי למענה". אמרתי.
"בחור כמוך חיפשתי" אמר הנדן.
שלף את הנחשקת, הגיש אותה לכיווני ואת הנדן מייד אחריה. מרוב
שהתרגשתי, לא יצאה מילה או הבעה מפני המאושרות, הרגשתי שהשגתי
את העולם, הייתי האדם המסופק ביותר שקיים, יצאתי מהחושך, יצאתי
מהרוע, יצאתי מהור שאליו נקלעתי, עקבתי אחרי החרב, עקבתי אחרי
הנחשקת, עקבתי אחרי התקווה, עקבתי אחרי קרן האור המסנוורת,
עקבתי אחרי מה שנכון, אחרי מה שרציתי, ללא היגיון או מחשבה
והשגתי את התקווה, את הרצון.
את הנחשקת.
הם דהרו אל האחו ואני עומד, מסתכל, אוחז בנחשקת, שתי ברייות
טהורות ועליהם החלום שהתגשם.
הסתכלתי אל השמיים הכחולים, ראיתי את הכוכבים, את הירח,
וחשבתי...
אם אכוון את אור הנחשקת אל מרכז הירח, במקרה הכי גרוע, תהיה
היא כבדה, לא אצליח להחזיק וכנראה שאפגע באיזה כוכב.