את זוכרת איך בכיתה ח' המורה דינה תמיד ידעה איך להשתיק
אותנו?
הנאצית הזאת?

היא הייתה מורה טובה.
אולי אפילו יותר מדי טובה בשביל כיתה כמו שלנו.

פנייה הסתובבו כלפי עם חלוף הענן על רקיע הכחול העמוק
שבשמיים.
היא הביטה אל פנים עיניי ואמרה:
אתה יודע...  אני לא חושבת שאני זוכרת את הפרצוף שלה...

כך היא הייתה, אף פעם לא זכרה פרצופים...
גם אם ראתה פרצוף לפני שבוע לא היה שום סיכוי שתזכור אותו,
האמת, גם אם זה היה לפני שעתיים, ובכלל, אני בספק גמור אם היא
זוכרת את פרצופי שלי, ממש ברגע זה...

איילה, תגידי...  אם נגיד אני לא פה לידך. את יכולה לדמיין את
הפרצוף שלי?

תן לי לנסות.

היא עצמה את עיניי הבדולח שלה וריסייה התחככו אחד בשני כמו
שערות המטאטא של השרת מבית הספר, כשהוא נשען עליו בזמן שנהג
לדבר עם אחת המחנכות של שכבה ט'.

אממ....
היא חייכה בעדינות.
אתה יודע... כשאני מנסה לדמיין אותך פה אצלי בחשכה, אתה נראה
ממש שונה ממה שאתה באמת..
כן...
ממש שונה.

הנחתי את כף ידי על גובהו המרשים של הדשא, לפתתי, משכתי בחוזקה
והעפתי את שאריתו על חוטמה של איילה שהיה מבריק מתמיד.

אבל היא לא הרגישה.
לא פתחה את עינייה.
שקעה במחשבות..

ניסיתי לשקוע יחד איתה אך בדיוק כשעצמתי את העיניים היא אמרה.

עודד, תגיד... חשבת פעם איזה יצורים מוזרים אנחנו? כלומר...
תסתכל עלינו!
מה זה הפרצוף הלא קשור הזה? אף? עיניים?? מי בכלל מבין מה זה
לשמוע?
למה שנשמע בכלל? אולי מה שאנחנו שומעים זה בעצם מה שאנחנו
חושבים שאנחנו שומעים?
מי המציא את זה?!

את יודעת... אני חושב שכל השערות האלה שצומחות לנו בכל מקום,
זה מוזר.
קוים צבעוניים שיוצאים לנו מהגוף.
ובכלל? למה הוא שם?

הנה ענן שנראה כמוך אמרתי.
קטן ולבנבן...

היא נתנה לי בעיטה חביבה..

הנה ענן שנראה כמוך...
גדול ושחרחר...

איילה, חשבת פעם איך קרה שאנחנו פה יחד?  שוכבים על הדשא
ומסתכלים על החלל הכחול...

אל תשכח שעוד כ שלוש שעות הוא יהיה חלל שחור....

נכון...
אבל חשבת על זה?

איך קרה שאנחנו ידידים כל כך טובים?
איך קרה שהבאת ענבים?  ועוד סגולים!

לא יודעת...
תגיד... כיף לנו ביחד?

אם לך כיף אז אני מאמין שגם לי כיף.
כלומר...
אם את משדרת כיף אליי אז למה שאני לא אהנה בחברתך.
.
אתה יודע...  אני חושבת שאני לא יכולה לא לשדר כיף כלפיך.

אולי זה בגלל שכיף לך?

אולי זה בגלל שכיף לך?

לי כיף.

גם לי.

טוב.

אז טוב.

תראי....  הענן הזה נראה כמו דינה המורה!
גם בתור ענן היא נראית ממש מאיימת...
אני חושב שאפילו הענן שלה היה יכול להשקיט את הכיתה המופרעת
שלנו.
הוא פשוט היא.
היא חושבת שבית הספר הוא בסיס צבאי והיא הרס"ר שלו.
יצור מליטנטי.

חחח...  
מסכנים התלמידים שלה, בטח חטפו צעקות היום.


חחח...  
כן...

כיף לי איתך איילה.

גם לי כיף איתך עודד.
רוצה ענב?

סגול?
כן!

אז קח...  השקית לידך...

צחוקים איתך, איילה.

איילה, תגידי...
נראה לך שתגיעי לגיל 45?

לא יודעת... אני מאמינה שכן.
אם לא יחרב העולם בתוך עשרים וארבע השנים הבאות.

לא הבנת...  
אני מתכוון אם את רואה את עצמך אמא, לבושה בסחבות ועושה
ספונג'ה בזמן שהילדים שלך רואים פאואר ריינג'רס בטלויזיה
וצורחים שהם רעבים...

אה....
אמממ.....
אני מאמינה שגם את זה צריך לעבור בחיים.

למה?  
זה נראה לך כמו סבל כלשהו?

לא יודעת...  נחיה ונראה.
או שנמות ולא נראה.
חחח...

חחח....
יא דפוקה...  
רוצה שנעשה משהו יחד?
משהו שלמדתי במזרח.

אפשר.
אה... דרך אגב, אתה עדיין צריך לתת לי הסברים על אלפי התמונות
שהבאת איתך.

אין סיבה לדאגה חומד.
לכל מעשה יש את זמנו שלו...

עצמי עיניים.
נסי להתנתק מהסביבה...
תקשיבי רק לעצמך, לנשימות שלך.
שאיפה....   נשיפה....
נסי להכנס אל עצמך. להרגיש את החיים בתוכך.
מצאי את הנפש שמסתובבת שם בפנים.
עמדי מולה פנים מול פנים.

שוב שאיפה....  לאט...
נשיפה.
נסי לחוש את החופש שרק מחפש איפה לצוץ...
דמייני חיים נטולי חומריות.
ללא דאגות.
בלי שום חשש.
דמייני טבע עצום, גורדי שחקים, נהרות רחבים וגועשים..

נסי לשקוע לחלוטין בתוך הפנטזיה....
ובדיוק כאשר את מרגישה עטופה בה, רוויה בה.
בדיוק שם.

עצרי.

פתחי לאט את שערי העיניים אל הכחול שבשמיים, אל ענני הקטיפה
שרק מייחלים ליום בו יתמזגו עם החיים שלמטה...
עם הצורות, הצבעים, הרגש, היופי והשלמות, עם פיסת הטבע הבתולית
האחרונה שעוד בידינו...

תראי איזה חיוך...
תראי כמה שאת מאושרת.

פשוט מושלם עודד...
איפה זה היה עד עכשיו? כל האושר הזה? איך לא שמתי לב שהוא שם,
קיים?

הוא שם איילה.
רק צריך לדעת איך להסתכל.