עיניים ירוקות. מה לכתוב לך ילדה? שיער אדמוני פרוע. איך לתאר
את הגעגועים שלי אלייך? חיוך מבוייש וצחוק מדבק. מתי את חוזרת
ילדה שלי? קוראת את המכתבים שלך ודמעות מציפות כאילו עוד לא
בכיתי מעולם. האם את חושבת עלי? כתבת שהתגעגעת, ואני נחנקת,
הדמעות לא עוזבות. כמה זמן בזבזנו סתם, כמה הזדמנויות
פספסנו...
עיניים מתמלאות כמו כוס, במי עצב צלולים. והכוס גדלה לבור ללא
תחתית, הדמעות רועדות ממש על הקצה אבל לא נופלות. כאילו
מענות.
ואתה עומד שם במראה נוקשה, מנסה להתרחק ולהתכחש למה שקורה.
ואני רק רוצה להושיט את ידי, לעצום עיניים ולשמוע שאתה שלי.
אתה עושה את הדבר הנכון, תמיד מחשב את המהלך עד הסוף. אני
אימפולסיבית ורגשנית לטענתך, רוצה רק לגעת, לממש את התשוקה.
אתה מבין ונעלם לי באופק, לא רוצה לפגוע ולהשאיר ללא דופק.
ושוב מתמלאת במי עצב צלולים, בגוונים של אפור, כמו ב"ימים
הטובים"...
את חזרת ושם גם משהו נשבר, אולי היה יותר מדי, אולי סתם עבר.
ואתה עוד רחוק, מתרחק, מתעלם. ואני נאלמת כמו עץ דומם. מתגעגעת
לריח שלך, לתחושה של ידך שעוברת על חלקי גופי. מתגעגעת למבט
העזוב שלה, שקורע את עמקי נשמתי. מתגעגעת לימים פשוטים יותר
שהיו, מתגעגעת למכלול שיצר את תחושת הבית האהוב, העזוב. ועכשיו
כבר לא רואה דרך שתוביל אותי חזרה לטוב, עכשיו רק סיבוכים
באמצע, ואני מנסה להשתדל להיות קרוב
לקירות, כדי לא ליפול על הפנים, ולהיות בשקט כדי לא לשבור את
כל הכלים. והדיכאון מצטברת שוב, שוב החיוך היה מזוייף. וברקע
מתפרע "תגידי כמה עלה לך לסדר את האף...".