[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רואי אור
/
בית קטן בקרחת היער

"תתאמצו עוד קצת, אל תפסיקו להתמקד בחפץ." המדריך קרא בקול.
"ועכשיו הרפו. זה סוף השיעור להיום, אתם משוחררים." המדריך
הרפה אף הוא, וישב לנוח בכסאו.
לורן וספריין קמו מהרצפה, וסידרו את גלימותיהם הצהובות.
הגלימות העידו על כך שהם היו שייכים לקאר השני-הם עברו את
מבחני הטלפתיה(שאותם עשו ביחד.) לורן מתח את שריריו, והחזיר את
זרימת הדם ברגליו לתקנה. בנוסף לגלימה היה לורן מגולח ראש. כל
קסנג שעסק בלימודי העלחושנות היה מגלח את ראשו כמנהג-כהכרזה כי
הוא אינו צריך דבר פרט לראשו.  ספריין לעומו היה מעוטר בשיער
שטני ארוך, שקצוותיו כחולים. באופן טבעי שערו היה אמור להיות
שטני בלבד, אך עקב עיסוקו גם כמכשף, התחיל שערו להכחיל. ככל
שיתקדם בעוצמתו בתור מטיל לחשים, כך גם קצוות כחולים אלו יהיו
ארוכים לגמרי. מהסיבה הזו, מעט מאוד אנשים הסכימו להתקרב אל
פאדילים עם שיער כחול לחלוטין.
"אתה רוצה לעבור דרכי לארוחת ערב ?" שאל לורן בדרך אגב,
"ההורים שלי מכינים נאקי צלוי."
"אתה יודע , שאני אף פעם לא מוותר על המטעמים של ההורים שלך.
ברור שאני אבוא." , היה נדמה כי אם ספריין היה משולהב יותר,
ריר היה זולג לו מהפה.
שניהם אספו את חפציהם ויצאו מ'האקדמיה לתפיסה על-חושית', מוסד
ציבורי ללימודי עלחושנות, שבו בילו את שלושת השנים האחרונות.
בעוד שנה הם יסיימו את שלב ההתמחות השני, ויוכלו לצאת לעולם
הרחב. האקדמיה שכנה במרכז העיר והיתה רועשת בתום יום
הלימודים.
"רוצה לעוף הביתה ?" שאל ספריין בנימה עוקצנית.
"אתה יודע שאני לא עף כלכך טוב. אתה סתם רוצה לראות אותי נאבק
באוויר, לא ?", לורן רעד מעט, אך הוא לא היה מוכן להודות בכך
שיש לו פחד גבהים.
"זה יהיה הרבה יותר מהיר מהליכה,"דחק בו ספריין,"ואני מבטיח
שלא נטוס גבוה מדי, טוב ?"
"נו טוב,"לורן התרגז, "כאילו שיש לי ברירה".
"זה מה שחשבתי." ספריין חייך והתחיל ללחשש, כעבור דקה בקעו
מגבו זוג כנפיים לבנות. "עכשיו תורך." ספריין לחשש שוב, ונגע
בלורן בקלות.
לורן נע מעט. הוא הרגיש עקצוצים בגבו. תוך מספר שניות הופיעו
להן זוג כנפיים סגולות ירקרקות מאחורי כתפיו.
"היית חייב לבחור דוקא את הצבעים האלה ? " לורן רתח.
"אתה יודע שאין לי שליטה על הצבעים." ספריין קרץ ונפנף
בכנפיו."למה אתה מחכה ? בוא נטוס כבר."
ספריין שלט היטב בכנפיים והגיע לגובה של 10 מטר, כשלורן רק
התחיל לחבוט בכנפיו. לאחר שאיזן את עצמו טיפס לורן גם הוא
לגובה והפנה את עצמו הביתה. גוון לבן השתלט על פניו.
"היי, לאן אתם טסים ?"קולו הדקיק של טונטפליי  נשמע מאחוריהם.
טונטפליי היה בן לגזע המוקים. יצורים ירוקים אלו לא היו גבוהים
מאשר ילד, אך היו בעלי כנפיים מרהיבות, שנתנו להם חזות מדהימה
כשל פרפר ענק. עיניו היו בגוון ורוד מקסים, ותווי פניו הישוו
לו תמיד מבט חייכני.
מכיוון שלורן היה לחוץ מכדי לדבר ענה לו ספריין" לאכול אצל
לורן, אתה רוצה לבוא ?"
"ברור שכן, מוקים לעולם לא מסרבים להזמנות כאלו.", טונטפליי עף
לעברו של לורן." אתה מסכים נכון לורן ?"
לורן היה חיוור מכדי לענות.
"אם כך אתה בטח תסכים שארכב עליך כל הדרך עד אליך. אתה טס פשוט
מצויין." טונטפליי נחת בעדינות על ראשו של לורן ושרק להנאתו.
כעבור 20 דקות הם הגיעו לביתו של לורן. ספריין נחת בעדינות על
המרפסת,. טונטפליי ירד בקלילות מראשו של לורן ועצר אף הוא.
לורן לעומת זאת החליט לעצור את טיסתו באמצעות קיר המרפסת אך
ספריין משך אותו ברגע האחרון.
"הטיסה הזו מעוררת תאבון" ספריין פנה אל לורן, ועזר לו לחזור
לשיווי המשקל. "למה שלא נרד לאכול ?"
ספריין סחב את לורן עד לחדר האוכל והושיב אותו על כיסא.פניו של
לורן חזרו אט אט לצבען המקורי. טונטפליי  עף בחינניות לעבר
כיסא, והתיישב  גם הוא.
השולחן היה כבר ערוך. הוריו של לורן יצאו מהמטבח, הם החזיקו את
הארוחה על מגש והניחו אותן על השולחן. הנאקי היתה חיה יעילה
ביותר. היא היוותה שילוב בין צב לכבשה. דבר זה הבטיח שלנאקי
היה שריון קשיח מבחוץ שהגן עליו מפני זאבים וטורפים
אחרים.מהשריון הזה היה ניתן ליצר מגן טוב ללוחמים. הנאקי הלך
לאט, כך שלא היו צריכים כלבי שמירה כדי לפקח על העדר, ומתחת
לשריון הוא גידל צמר דקיק ועדין ששימש ללבוש.
" אתה יכול להתחיל לאכול טונט." אימו של ספריין הניחה 5 כוסות
על השולחן והתיישבה. היא פנתה אל לורן "טריטשיה היתה כאן לפני
חצי שעה. היא ביקשה שתתקשר איתה. אתה לא חושב שהגיע הזמן
שתעברו לגור ביחד ? " היא חייכה בחמימות לעבר בנה "היא חמודה,
אתה יודע."
לורן הביט בה והשיב "אמא אני בסך הכל בן 180 והיא רק בת 144.
ההורים שלה בחיים לא יסכימו שנעבור לגור ביחד."
טונטפליי הרים את פניו מהצלחת, והפסיק ללעוב לשניה "למה יש לי
הרגשה שלורן פשוט פוחד לעזוב את הבית. לפי דעתי אתה מתכנן
להישאר פה לפחות עד גיל 500"
רגל של נאקי נזרקה מכיוונו של לורן והתעופפה לעבר פרצופו של
טונט. טונטפליי התכונן לכך ותפס את הרגל בעודה באוויר "אם לא
הייתי יותר מדי בררן, הייתי מבקש ממך גם להעביר לי חלק מהבטן.
אבל אני אסתפק בזה." טונטפליי לא הפסיק ללעוס כשחתיכת בשר פגעה
בצד של ראשו. "תודה." הוא מלמל.
"ילדים אולי תפסיקו עם קרבות האוכל. תאכלו בשקט פעם אחת לשם
שינוי." אביו של לורן שלח בו מבט זועף "אתה גם מוכן להיפטר
מהכנפיים הצבעוניות האלו ?"
לורן סובב את ראשו לעבר ספריין והחווה תנועה כנגד צווארו.
ספריין הבין את הרמז ובמילת פקודה אחת גרם לכנפיים להיעלם.
כולם סיימו לאכול. ואימו של לורן זמנה שדון לאסוף את הכלים.
היא היתה בת יותר מ 400 אבל לא נראתה בת יותר           מ 300.
היא שלטה בכמה כישופים פשוטים.
השדון אסף את הכלים ברוגזה. הוא שנא שהשתמשו בו לעשות את כל
העבודות המלוכלכות, אבל לא היתה לו ממש ברירה.
ספריין וטונט אספו את חפציהם לאחר האוכל, ופנו לביתם. לורן עלה
לחדרו שברומה העליונה והתיישב על מיטתו.
הוא נח לשניה ואז החל לקרוא לטריטשיה. בריכוז מוחלט הוא אסף את
הכוחות מכל גופו, ועיצב בעדינות את מחשבותיו.
הוא שחרר אותן בשקט בחיפוש אחרי טריטשיה. הוא שמע אותה עונה לו
בקול רך.
'כבר חשבתי שלא תתקשר. חשבת על ההצעה של ההורים שלך ?'
לורן שלח תשובה שלילית.
'בכל מקרה' המשיכה טריטשיה, 'דיברתי עם ההורים שלי, והם
מסכימים בתנאי אחד. הם רוצים שספריין וטונט יגורו איתנו כדי
לשמור עלינו. אתה יודע, שלא נעשה שטויות.'
' זה מתחיל להשמע כמו רעיון לא רע, את יודעת ? כבר חשבת על
מקום ?' לורן שאל בהתענינות.
טריטשיה השיבה לו,'מה דעתך על היערות של ארגורניה ? הצד המזרחי
שלהם מאוד קרוב לאקדמיה וגם נוכל לצוד את האוכל שלנו לבד. לך
יהיה מספיק שקט בשביל האימונים שלך, ואני אוכל להתאמן בלחימה
כנגד מפלצות הסביבה.'
'לא הגזמת קצת ? ' לורן הרגיעה אותה, 'המפלצות היחידות שתהרגי
שם הן כמה ארנבות ואולי נאקי תועה. אבל בכלליות, הרעיון נשמע
לי מוצלח למדי. אני אשאל את ספריין וטונט, ואחזיר לך תשובה
במהירות. אל תשכחי שאני אוהב אותך.' לורן ניתק את השיחה
בעדינות, לא לפני שמע את טריטשיה מודה באהבתו אליו.
השיחה עם עייפה את לורן, אך היה לו מספיק כוח כדי לתקשר עם
ספריין. הוא תפס אותו באמצע הטיסה הביתה.
'ספריין תשמע, מה דעתך שאני, אתה, טריטשיה וטונט נעבור לגור
במזרח ארגורניה המיוערת ?' התקשורת כעת היתה ברורה וצלולה יותר
עקב יכולותיו הטלפתיות של ספריין.
'היא הסכימה ?, אתה עובד עלי. זה רעיון אדיר, הגיע הזמן שנתחיל
לדאוג לעצמנו. כבר שאלת את טונט ?'  מחשבותיו של ספריין היו
מלאות עניין.
לורן השיב לשלילה.
'אז תן לי לדבר איתו.' השיב ספריין, 'אני אחזור אליך בעוד כמה
דקות.'
'תמסור לו גם בהצלחה במבחנים מחר.' לורן הוסיף.
שניהם סיימו את השיחה בבת אחת. אחרי הכל, הם כבר היו רגילים
לזה.
לורן חיכה במשך כמה דקות, ואז הרגיש את הנוכחות המוכרת של
ספריין קוראת לו. טלפת אחר לא היה מצליח לתקשר איתו בלי רשותו
או בלי קרב, אך הוא זיהה את ספריין ופתח את מחשבותיו אליו.
'טונטפליי מסכים.' ספריין כמעט צעק את המחשבות שלו מרוב
התלהבות.
לורן חשב לשנייה והשיב 'ההורים שלו מסכימים ?  הוא קצת צעיר
בשביל מוק- הוא רק בן 30.'
'אתה יודע שטונט מסוגל לשכנע את ההורים שלו בקלות, לא תהיה לו
בעיה עם ההורים שלו בכלל. חוץ מזה, הרבה מוקים עוזבים את הבית
כבר בגיל 30. תחשוב, הוא איתנו, מה כבר יכול לקרות לו ?'
ספריין היה משוכנע בעצמו.
'אני מניח שאתה צודק.' לורן נאנח.
'כמו תמיד.' אישר ספריין,'ניפגש מחר באקדמיה ונסכם את כל
הפרטים. להתראות.' ספריין ניתר את הקשר ביניהם ולורן חזר
בהדרגה למציאות המעורפלת מסביבו.
'כעת הגיע הזמן להתאמן על השיעור של היום.' חשב ספריין לעצמו.
הוא עבר את קורס הטלפתיה בקלות ובהצטיינות, וכעת הוא למד את
יסודות הטלקינטיקה-קורס שיעניק לו את היכולת לשלוט בתנועה של
חומר מוחשי.
לורן שלף מטבע זהב בודד מכיסו, והניח אותו מולו. הוא שילב את
רגליו על המיטה והחל להתרכז בצורתו העגולה של המטבע. הוא עצם
את עיניו ודימה את המטבע מתרומם באוויר, הוא הרגיש תגובה, אך
ריכוזו נשבר כששמע את אביו צועק מלמטה-"לורן אתה עוד פעם מעיף
צלחות בבית. כדאי שתתאמן על חפץ ספיציפי יותר ופחות עגול, כמו
חתול לדוגמא!"
"טוב אבא, אני מצטער" צעק לורן בחזרה. הוא זרק את המטבע שלא זז
אפילו אצבע אחת, והניח במקומו את נדן פגיונו. בגלל שהשקיע זמן
כה רב באימוניו, לא היה לו זמן להתאמן בלחימה עם חרבות. נדן
הפגיון היה כבד יותר מן המטבע, אך לורן היה בטוח שהוא יצליח
להרימו.
הוא שוב אסף את כוחותיו, הפעם הוא השאיר את עיניו פקוחות,. הוא
התמקד בנדן, בצורתו המעוקלת, בעיצוב באבן החן שהיתה טבועה בו.
הוא הרגיש איך הקשר העדין נרקם מסביב לפגיון, וכשהיה מוכן,
התחיל לדמיין אותו מתרומם באוויר.
הנדן שמולו הגיב בקפיצה פתאומית, ואז ריחף לו באוויר ללא
תנועה. הוא היה נתון בשליטתו.
לורן הפנה את הנדן לכיוון דלת חדרו, ודמיין אותו מרחף במורד
המדרגות לכיוון חדר השינה של הוריו.
"זה יותר טוב אבא ?" לורן צעק בנימת ניצחון.
"עבודה טובה בן, אבל לנדן יש נטייה משונה לפגוע בראש של אימא."

"מצטער אימא." לורן השיב את הנדן במעלה המדרגות וכיוון אותו
לעברו. הוא תפס את הנדן ביד אחת, ושיחרר את הקשר. הוא חייך,
והרגיש תחושת  השלמה. ליבו פעם במהירות ואגלי זעה זלגו ממצחו.
הוא הצליח.
באותו הלילה נרדם לורן במהירות, היום שעבר התיש אותו.
בחלומותיו הוא הניף פילים באוויר, וסובב כמה אנשים שלא כ"כ אהב
סביב מגדלי השמירה. אכן לילה מאושר.

השמש הראשונה האירה על קסאראת, עירם המשותפת של הקסנגים
והפדילים, שולחת את קרניה ומודיעה על בואו של הבוקר. קסאראת
הוקמה לאחר מלחמת האלים הראשונה(והאחרונה), לאחר שהקסנגים
איחדו את כוחם עם הפאדילים כדי להדוף את הנסקרמים והספיילים
האפלים. אלו היו ימים קשים, ימים בהם האלים עצמם התהלכו על
אדמות באנאדייל, וניסו לגייס לטובתם את גזעי העולם. ככל שלאל
מסויים יש יותר מאמינים הוא נהפך לחזק יותר. באותה התקופה
נשברה המוסכמה שכל כהן יכול לשרת רק אל אחד, האלים הסכימו
שהכוהנים יעבדו מספר אלים, וכך הביאו את העולם למצבו כיום-מצב
של שיווי משקל בכוחם של אלי הצדק הנטראליות והרשע.
טונטפליי  פקח את עיניו בכבדות, כאשר נפלו עליהן קרני השמש.
הוא נזכר איזה יום הוא היום, והתעורר במהירות. הוא אסף  את
חפציו ואכל את ארוחת הבוקר שהוריו הכינו לו מראש. היום היה
היום החשוב בחייו של כל כהן. הוא בילה 5 שנים בלמידת ההיסטוריה
של העולם והאלים, והיום היה עליו לבחור את האלים אותם הוא רוצה
לעבוד.  ההחלטה הזאת תכתיב לו את המשך חייו, שכן הוא יהיה חייב
לעשות כל דבר שהכהנים העליונים יצוו עליו, ללא כל שאלות- האלים
העבירו את מצוותיהם אל הכהנים העליונים של מקדשי האמונה, ואלו
העבירו אותם לשאר המאמינים.
בעודו יוצא מן הבית, שינן לעצמו טונט את השבועה המסורתית, בטקס
הוא יצטרך לחזור עליה יחד עם כל שאר חברי המסדרים. היום היה
בהיר וטונט התעופף בנעימות אל עבר מרכז המקדשים. כשהגיע ברך
לשלום את שאר חבריו למקדש ונכנס אל חדר ההלבשה שהיה הומה כהנים
צעירים. כל כהן התלבש בבגדי טקס ההשבעה המסורתיים והמשיך לעבר
המעגל הראשי-מקום ההתאספות המרכזי של הכהנים. המעגל היה
אצטדיון ענקי שבשוליו מקומות ישיבה, ובאמצעו מעגל האלים. במעגל
זה יכריז כל כהן את דרכיו, ויקבל את אישור האלים לאמונתו.
טונט התלבש בבגדי הטקס האפורים והלך בשקט לעבר המעגל החיצוני.
הוא התיישב וחיכה לבואו של הכהן הראשי. בינתיים התמלא המעגל
בכהנים, כ 300 במספר, וכולם ישבו בקוצר רוח, וחיכו בשקט לתחילת
הטקס. כאשר נכנסו כל הכהנים, התחיל החדר להחשיך. האולם היה
שרוי בעלטה גמורה, ואז במרכז המעגל הופיע הכהן הראשי. עמוד אור
ירד מתקרת האולם ועטף אותו ברוך. הוא הרים את ידיו והתחיל
לדבר, קולו נשמע בבהירות ובחוזקה בכל רחבי המעגל "היום, אתם
בוחרים את דרכיכם. זהו היום בו האלים יפרשו עליכם את חסותם
ויתנו להם מכוחם-היום תהפכו לכהנים אמיתיים. כל אחד יודע בליבו
היום באיזה דרך הוא רוצה ללכת. כך שאין בחירה שגויה !  ועתה
הבה נקום ונשבע מול כל האלים כי נדבוק בהם, נשרתם בנאמנות,
ונציית תמיד לחוקיהם ומצוותיהם. קומו וחיזרו אחריי !". הכהן
חיכה מספר שניות, קולות תנועה נשמעו מכל רחבי המעגל, וכשאלה
הפסיקו המשיך הכהן הראשי "אני עומד מולכם," כל הכהנים חזרו
אחריו, קולותיהם מתלכדים. " מול כל אלי העולם, ומול המעגל. אני
מעניק לכם את דברתי, כי אלך בדרכים אותם אבחר, ואכבד את אלו
הבוחרים ללכת בדרכים אחרות. אני נשבע שאמלא את כל דבריכם,
מצוותיכם וחוקיכם, כפי שימסרו לי בידי ראשי המקדשים הממונים
עלי. אני מרכין את ראשי, ונשבע במעגל." הכהנים חזרו על כל
מילה, ובסיום השבועה נדלק מעגל אש סביב הכהן הראשי. כשכבתה
האש, ניתן היה לראות באור החיוור, כי מסביב לכהן נחרתו סמליהם
של כל האלים. הכהן יצא מהמעגל הפנימי-הטקס האמיתי התחיל. הוא
שלף מגילה מבין גלימותיו וקרא לכהן הראשון לבוא ולבחור את
דרכיו.
"ביידן לבית אבארי, הכנס אל המעגל והכרז את דרכיך". הכהן
הפאדילי הצעיר יצא מבין שורות הכהנים וניגש אל מרכז המעגל,עמוד
האור מדגיש את תווי פניו. הוא לקח נשימה עמוקה ואז קרא" אני שם
את פעמיי, בדרכו של ניור-הבורא," שקט שרר האולם ואז ניצת סימלו
של ניור באש, מסמל כי האל ניור קיבל את הכהן הצעיר לשורותיו. "
ובדרכה של באלוס-השופטת." סמלה של באלוס גם הוא נדלק בלהבה.
הכהן הצעיר יצא מן במעגל, והסמלים כבו.
הכהן הראשי המשיך וקרא לשאר הכהנים. אחד אחר אחד נכנסו הכהנים
למעגל ובחרו את דרכיהם. טונטפליי המתין במתח לתורו, ואז שמע את
קולו של הכהן קורא לו."  טונטפליי לבית מאגאשאט, הכנס אל המעגל
והכרז את דרכיך." טונט קם ממקומו, והלך באיטיות לעבר מרכז
המעגל. הוא נכנס אל תוך עמוד האור ולקח נשימה ארוכה. הוא הרגיש
אלפי עיניים צופות בו מסביב, צמרמורת קלה עברה בגבו אך הוא
נרגע וקרא "אני שם את פעמיי, בדרכו של פלואריס-המלאך  השומר,"
סמלו של פלואריס לא נדלק,  ונשמעו לחישות מכל רחבי המעגל. מדי
פעם, קרה כי אל לא הסכים לקחת כהן מסויים אל שורותיו מסיבותיו
שלו, אך עדיין הכהן היה רשאי להמשיך ולבחור באלים אחרים.
טונטפליי  שלח מבטים מבויישם לצדדים, אך המשיך "ובדרכיה של
דיירארה-שליטת הטבע."סמלה של דיירארה גם הוא נותר כבוי.
טונטפליי הרכין את ראשו והקשיב ללחישות מכל רחבי המעגל. במצב
כזה היה על הכהן הדחוי להשאר במעגל ולראות אם אל כלשהו יקח
אותו אליו. הכהן הראשי השקיט את החדר בצעקה ואז ניגש אל שולי
המעגל המרכזי " אני קורא לכל האלים, מי מכם הרואה את דרכיו
בליבו של טונטפליי, יסכים להעניק לו את חסותו ?". במקרים
קודמים שקרו בעבר ניצתו מספר סמלים של אלים ועל הכהן היה לבחור
אחד מהם בלבד. עתה שום סמל לא נדלק-אות זה סימל כי הכהן במעגל
היה חסר אל-כהן שכוחותיו כה מועטים, ולא היה יכול להתקדם אף
פעם בכשרונותיו-כהן דחוי.הכהן הראשי קרא לו לצאת מן המעגל
ולעזוב את המקום. טונטפליי צעד בכבדות אל מחוץ למעגל,הכהן
הראשי נתן בו מבט של בוז והצביע לעבר דלת היציאה. מבין כי
חלומו היחיד התנפץ לרסיסים, הוא התקדם לעבר היציאה מן החדר,
הוא שמע את הכהן הראשי קורא מאחוריו לכהן אחר. הכהן בחר בדרכיו
וטונטפליי שמע איך ניצתת האש במעגל מאחוריו. טונט יצא מן האולם
והתחיל לסגור את הדלת, במבט אחרון הוא ראה עשרות פנים מופנות
לכיוונו. טונט טרק את הדלת מאחוריו. הוא צרח, זינק לשמיים
וניפנף בכנפיו בפראות. בעודו עף למעלה דמעות החלו לזלוג במורד
פניו.


לורן סיים את שיעורי הטלקינטיקה היומיים מוקדם למדי. הוא יצא
מן האקדמיה, ישב בצילו של עץ ונמנם. טונטפליי הגיע כעבור שעה
קלה והעיר אותו. "רק אנחנו כאן ? ספריין לא היה אמור לצאת איתך
מהאקדמיה ?"
לורן פיהק בפה מלא  "ספריין ויתר היום על השיעור, הוא נמצא כעת
בהיכלי הקסם. אתה יודע שהוא מעדיף לחשים על עלחושנות. הוא צריך
להגיע באיחוד השמשות." איחוד שתי השמשות של באנאדייל בישר על
סיומו של הצהריים. "עוד חצי שעה בערך. היי, היום היתה הבחירה
לא ? הבטחת לספר לי את כל מה שקרה בטקס."
טונטפליי העלה חיוך על פניו "הטקס היה פשוט מדהים. היינו
צריכים להשבע כולנו בפני האלים, ואז הכהן הראשי קרא לכל אחד
כדי שיכריז על דרכיו. כולם שם בחרו בדרכי הצדק או השוויון, רק
אוגאר בחר בנאקיש-אל המוות, אבל הוא הבן של הקברן, וזה מסביר
את הכל."
"ובאיזה דרכים בחרת אתה ללכת ?" לורן היה מאושר בשביל טונט,
כעת שטונט סיים את לימודיו, הם יוכלו לקחת קצת חופש ולשוטט
בטבע.
"אההם, אני ? אתה יודע שתמיד רציתי ללכת בדרכיהם של פלואריס
ודירארה." טונטפליי קיווה להסתיר כמה שיותר זמן את העובדה
המצערת, שהוא כהן נחות חסר אל. " אתה לא חושב שהם יכולים להיות
זוג נפלא ?" טונטפליי המשיך וסיפר ללורן את ההיסטוריה הארוכה
של מלחמות האלים, הוא המשיך וסיפר על כך שהאלים התאחדו וילדו
אלים ואלות חדשים. כאשר ספריין הגיע הוא היה באמצע הסיפור על
המאבקים שנוצרו בין אלי הרשע וגרמו להם להפסיד במלחמה.
" היי, אתם מוכנים לבניית הבית החדש שלנו ?" ספריין התיישב,
ונשען על גזע העץ.
"עוד לא,"השיב לורן "טריש תגיע בקרוב, ואז נזוז."
ספריין עצם את עיניו והקשיב גם הוא לסיפורו של טונט. שתי
השמשות החלו להיפרד והצללים התארכו להם אט אט. רוח קלה נשבה
וגרמה לכמה עלים לנחות על ראשו של ספריין, אך הוא לא שם לב
לכך.
טריש הגיע כעבור 10 דקות. היא היתה קסנגית ממוצעת-שיער כסוף
שגלש בחלקות על כתפיה, תווי פנים היו מחודדים אוזניה קטנות
ועיניה בגוון שחור כל כך עמוק, שיכולת להביט בהן שעות. היא
נשאה עליה חרב קרב קסנגית מסורתית, והיתה לבושה בשריון אפרפר
העשוי מקשקשי הציפור הדומטית המלכותית.
"שנעוף ליער ?", טריש פנתה בקול צלול לשלושת הגברים שנשענו על
גזע העץ, אחד מהם נחר.
"גם אני אוהב אותך." לורן קם לעבר טריש ונשק לה "לא ידעתי שאת
רוצה להיפטר ממני כל כך מהר. את יודעת שאם לא אהיה פה אף אחד
לא יבנה לך בית."
טריש החזירה לו נשיקה ובעטה בספריין כדי להעירו, "תמיד יש
אותו. אם אתם מתכוננים לבנות את הבית בעצמכם, אתם תצטרכו כמה
כלי בנייה. הבאתם אותם איתכם אני מקווה."
ספריין נתן מבט בלורן, שנתן מבט בטונט.
"קיוויתי לזמן כמה שדונים שיעשו בשבילנו את העבודה," השיב
ספריין, שתמיד נתן לאחרים לעשות עבודות פיזיות בשבילו "אבל אם
את מעדיפה לראות את הגברים המסכנים שלך מזיעים, נקנה בדרך כמה
כלי בנייה."
"איזה אישה נורמלית לא תרצה לראות את הגבר שלה מזיע." טריש
נתנה בלורן מבט חושני.
ספריין, שפשוט אהב להתעלל בלורן,  לחשש כמה מילות קסם, וגרם
לבלוטות הזיעה של לורן לפעול באופן מוגבר למשך מספר שניות.
"תמיד לשירותך עלמתי."
אמנם הלחשון נמשך רק מספר שניות, אך על גבי גלימותיו של לורן
הופיעו כמה כתמים מוזרים.
לורן לא וויתר. בדרך אל היער הוא הדגים לספריין את השיעור
שהחמיץ בטלקינטיקה, בכך שקשר לו את שרוכי נעליו. ספריין נאלץ
לחקור את מסתרי האדמה במבט קרוב במיוחד.
ההליכה הסתכמה בכך שלורן הצמיח שפם וזוג גבות נוסף, ואילו מיטב
כספו של ספריין החליט להסתחרר סביב ראשו במעגלים מסובכים.
כולם לא שמו לב לזמן העובר, ועצרו כשהגיעו לפתח יער ארגורניה.
ספריין שילם עבור כלי העבודה, מכיון שכספו כבר היה בהישג יד.
שתי השמשות עמדו לשקוע והיה עליהם למצוא מקום לינה לפני רדת
הלילה. החבורה נכנסה אל פנים היער, משתדלת לא להתרחק מדרכים
ראשיות ומשבילים מוכרים. ביער נשמעו קולותיהם הצוחניים של
עשרות צרצרים המתכוננים לרדת החשיכה,ושל מספר ינשופים שהחלו גם
הם להתעורר אל חיי הלילה.
החבורה הגיעה לבסוף למקום חניה מושלם, קרחת יער שהיתה קרובה
ביותר אל נהר הברייטספאב. לורן וטריש פרקו את הציוד והחלו
להקים מחנה ללילה בזמן שספריין וטונט הקימו מדורה ממספר ענפים
שאספו בדרך. הלילה ירד במהירות והאש השרתה על כולם תחושה של
בטחון.
"נישן כאן בלילה ובבוקר נתחיל בבנייה, זה יהיה מקום מושלם לבית
החדש שלנו." נדמה כי לורן התאהב במקום, השאר הסכימו איתו.
"לא כדאי שנקיים שמירות?" טונטפליי הביט ביער החשוך מסביבו
ורעד מעט. אף אחד מהם לא היה ממש לבד במקום לא מוכר, בלילה.
סיבה זאת היתה מספיקה כדי לגרום לכולם מעט חשש.
"אל תדאג," הרגיעה אותו טריש "היער הזה הוא אחד המקומות
הבטוחים ביותר בסביבה. הרי זאת הסיבה שבאנו לכאן מלכתחילה. אם
אתה עדיין דואג, אני מוכנה לקחת את המשמרת הראשונה, ספריין
ישמור אחריי אח"כ לורן ולבסוף אתה." היא הצביעה על טונט.
"אני מוכן לשמור ראשון." הציע ספריין "במילא יש לי כמה לחשים
שאני צריך לשנן. אני אעיר את ספריין בעוד שעתיים, אח"כ טריש
תשמור ולבסוף טונט, מוסכם ?"כולם הנהנו "ובכן, אז הכנסו כבר אל
שקי השינה שלכם והתחילו לישון."
טריש ולורן קרבו את שקי השינה שלהם ישנו זה לצד זה. טונט נאלץ
לישון על הבטן, הכנפיים שלו סרבו להתקפל לצורה שתתאים לשק
השינה שלו.
ספריין התיישב לצדי המדורה, ושלף את ספר הכשפים שלו מהתיק.
הספר היה החפץ החשוב ביותר שלו, בלעדיו הוא היה חסר אונים-כמו
לוחם ללא החרב שלו. הוא דאג להטיל על הספר כמה לחשים, שיגרמו
לכל איש מלבדו, המנסה לפתוח את הספר, להפגע ממלכודת אש. הספר
לא היה כבד במיוחד והכיל רק לחשים בסיסיים שנלמדו באקדמיה,
ועוד מספר לחשי הגנה והתקפה למקרי הצורך. כבר בתחילת הדרך,
הסבירו לכל הקוסמים באקדמיה, שאת הלחשים הטובים באמת ניתן
למצוא רק בחוץ, במקומות סודיים וחבויים שהיו שייכים לקוסמים
אחרים. ספריין קיווה ביום מן הימים למצוא מקום שכזה.
השעתיים עברו במהירות, ספריין שינן את הלחשים הרצויים לו, ואף
נותר לו זמן למחשבות מוזרות אחרות. הוא ניגש אל שק השינה של
לורן והעיר אותו בלחישה. לורן מלמל דבר מה, וחזר שוב לישון.
ספריין פנה אליו שוב והפעם גם טלטל אותו בעדינות "לורן קום,
הגיע תורך לשמור."
לורן התעורר בחוסר רצון, הוא פיהק בפה מלא והתיישב. בעודו קורע
את קורי השינה מעליו, הוא שמע את ספריין מדבר אליו "מה דעתך על
דרקון ?"
"מה ?!" לורן, יצא משק השינה והתקרב אל האש.
"דרקון." חזר ואמר ספריין.
" מה זה דרקון בשם האלים ?"  שאל לורן בחזרה.
" סתם מילה שהמצאתי מחמש אותיות. אבל יש לה צליל מוזר, קסום."
ספריין פרש את שק השינה שלו ונכנס לתוכו.
" אני מבטיח לך, שבפעם הבאה שנפגוש משהו מוזר וקסום, נקרא לו
דרקון. בינתיים שן קצת, היית ער יותר מדי זמן." לורן פטר את
ספריין בתשובה הזו, והתיישב על מצבור העצים שעוד לא הוקרב
לבעירה. כעבור 4 שעות הוא העיר את טונט, הלילה עבר בשלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא כל יום פורים
אבל גם לא כל
יום כל יום,
כלומר כל יום
הוא יום ולא
יום?




יגאל עמיר איבד
את עצמו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/9/07 23:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רואי אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה