אני אוחזת הלילה

מילי התפילה נרקמות
למטפחת זרה
כתומה
בשלל מיני צבעים
שלא שלי.

ערה בדממת החדר
מדממת בכל ליטוף
של נחמה.

השמיים בחוץ כחולים
כנשימות קרות בלילה.

הכאב בי אדום
כמו הלהב המדמם
שהחזקתי תחת השמש.

השחר לא עולה כל כך מהר
כמו החושך השחור
שמסרב לצאת מחדרי.

צילי השחר
משאירים לי צלקות
לי , מפה ועד לאן שלא יטה
בזרם האור.

נוטים הם לגרור אותי עוד
ועוד
לדהות מעצמי.

על לב המלנומה אני מזילה ריר
של כאב
והדמעות ממשיכות למהר ולשוב
לעניים הכחולות של הירח הכחול.