אז אנחנו קמים בבוקר לעוד יום בחיים העכשווים שלנו.
שוב אתה מגדף בשקט כשהשעון המעורר שלך מצלצל, שוב אתה מכבה
אותו ומתהפך לצד השני של המיטה.
ואני כמו תמיד פוקחת עיניים ולאחר מבט מהיר בשעון ומבט עוד
יותר מהיר בך שישן בשלווה במיטה- אני קמה בקפיצה ומעירה אותך
כדי ששוב לא תאחר להגיע אל המספרים הממושמעים שמצפים לך מאתמול
בערב בסבלנות ראויה לציון.
אתה מתארגן לך בעצלתיים, ואני בזריזות שוטפת פנים ומצחצחת
שיניים כדי שאספיק להכין לך את הקפה של הבוקר, חזק עם הרבה
מאוד קפה ומעט מאוד סוכר וחלב- יש דברים שפשוט לא משתנים.
אתה יורד למטה ולא טורח להצניע פיהוק מתפנק, שותה את הקפה עם
העיתון של הבוקר, ומסיים את טקס הפולחן היומי בסיגרייה או
שתיים.
אני מביטה בך מבעד לענני- עשן הסיגריה הערפיליים שמפרידים
ביננו- ונזכרת בצהרי היום ההוא, אותו יום שישבנו בבית הקפה
הקבוע שלנו והבטחת לי שתפסיק לעשן בשבילי. אני עוד זוכרת את
ההבטחה הדרמתית שלוותה בהצתת סיגריה ובהכרזה חגיגית
- "סיגריה אחרונה לפרידה מהעישון"
איך היינו מאושרים אז ונאיבים- נאיבים עד כאב.
אז שנינו האמנו שאת ההבטחות שלנו נקיים.
אך בסופו של דבר הפרכנו הבטחות באותה תדירות בה אתה מפריך ענני
עשן מהסיגריות שלך.

האם ההבטחה שנועדנו זה לזו תזכה לגורל דומה?