נעלי עור תנין משופשפות, הופעה של בן מלך שירד מגדולתו, בכיס
תפוח נרתיק סיגריות מעור תנין ומצית זיפו עשוי זהב, ואולר
שמשמש בין השאר כמסרק וקוצץ ציפורניים בכיס המקטורן הפנימי.
מהלך כטווס וריח אפטר-שייב כבד אופף אותו, שערו מרוח בג'ל
ומסורק לאחור, שפתיו אומרות חמימות מזויפת.

מהחלונות מריעים לו כולם. כל הזונות הצעירות הבלונדיות עם
העיניים הפעורות לרווחה בהתלהבות מסוממת, טיפשה. וגברות שמנות
מנפנפות בצעיפים צבעוניים, וזקנות סדוקות שפתיים מלקקות את
שפתן העליונה, ותינוקות מחרבנות במכנסיים.
תודה, תודה, הוא מחווה בזיוף וכל האספלט השחור מתקפל לרגליו
כשהוא צועד עליו כמו על עור של נחש, כשהוא נעצר ורואה אותה
יורדת במדרגות.

היא ירדה במדרגות האבן בין בתים מתפוררים ועקביה זהירות על
מדרגות אבן צרות בקועות, והשמלה נטרפת סביב רגליה ברוח, מראה
לא מראה רגליים חלקות כמו שיש, רעננות כמו תחת של תינוק, וגווה
זקוף לבל תיפול, שדייה מתפקעות החוצה אליו תחת בד השמלה ללא
חזייה, וכפתורי פטמותיה מחוררות לו את הלב.
הוא משתהה. לא, נעמד. מחכה. והיא תוהה לגביו, עיניה מבחינות
בו, על כל אונו וכישוריו הפנטסטיים במיטה, והוא נרשם ברשתית
העין, ומאובחן כגבר פר-הרבעה, איש שלנשק בין הרגליים שלו כל
אישה תתאווה, ולא תשבע לעולם.

היא יורדת עד אליו מהמדרגות, נעמדת מולו ועיניה כמו מכונות
ירייה בעיניו. יו סו פיין... ובירכה שלה נשלחת אל בין רגליו,
משתעשעת במה שיש לו שם, מגלה סיפוק רב לנוכח קשיות זכרותו, ואז
אוחזת בראשו ומטיחה את פניו לתוך בירכה.

הוא נופל המום, כמו זיקוקים של שמש מתנפצים אדומים בראשו.
העקבים שלה חורקים כשהיא בוחנת את מעשיה ומתרחקת משם.
ירוי חבול ופצוע הוא מביט בשמש שמפוצצת את מוחו. ואז רגל יד
מטפס מדמם מדרגה מדרגה, מייחל שיעמדו לו כוחותיו. האבנים
חורקות ומתפוררות תחת סוליות נעלי עור התנין, האחיזה קשה,
הציפורניים מדממות על המדרגות. שיירי עור קטנים דבקים לאבנים,
פצעים מדממים חדים מטפטפים אדום על הסלע הירושלמי, הריאות
בוערות לו בתוך הגוף, שורפות, כשהכביש הראשי ליד עמדת מד"א
מבליח באורו המסנוור. הוא שומע את אוושת המכוניות הדוהרות בו,
הוא מריח את זיעת האנשים החזקים על המדרכה שיושיטו יד ו...
נעל נשית בועטת לו בגרוגרת והוא מתמרח אחורה על ראשו וגבו
ומתגלגל כמו בובת סמרטוטים בחליפה יקרה את כל המדרגות הקשות,
הצרות, הבקועות והשבורות, עד הכביש השומם היחידי. הוא מוטל
מעוות והשמש בעיניו, ודרכה הוא יכול לראות את האישה בשמלה
מחייכת חיוך קר ומלגלג, שפתה העליונה מורמת וחושפת שיניים
לבנות וחדות, שיערה אדום מתנפנף ועיניי חתול אדומות מנצנצות
אליו מתוך אורה המסנוור של השמש. הוא מנסה להפנות את ראשו אך
צווארו לא מגיב. הוא עוצם עיניו והשמש חותכת דרך עפעפיו. כדור
אש שמן צהוב-לבן גדול שמסנוור, והוא מבין - אני עומד להתעוור.

מול השמש השוקעת היא מניפה בדם את ראשו הערוף בפה פעור ועיניים
שרופות, והתנינים למטה מבקשים בפה חניכיים את ליטרת הדם שלהם,
לובן השיניים שלהם בוער, לקבל למלתעותיהם את התועבה ולעשות בה
שפטים.