מה אני רוצה ממך? מכולם בעצם. איך זה שתמיד הכל נופל על כולם
מלבדי. סחבתי עליי כל כך הרבה והאשמתי את כולם. איך זאת יכולה
להיות אשמתי? אני לא בחרתי לאבד, אבל איבדתי. אני לא בחרתי
בעצבות ובכל זאת אני עצובה, אני זאת שיש לה הרבה ומרגישה ריקה,
אנוכית, אני זאת ש... מרוכזת כל כך בעצמה. ויש לי סחרחורת.
סחרחורת של מחשבות ריקות. עלבונות אחד אחד.
איך אני אסביר את זה... רציתי. במשך כל כך הרבה זמן. רציתי
אותך. את מה שהיה לנו יחד. רציתי להיות חלק משניים. ועכשיו אני
שוב אחת. שוב לבד. ולהתחיל הכל מהתחלה זה מפחיד. להתחיל מאפס.
עם כמה נוסחאות עבר שלא בטוח שיעבדו לי הפעם. אמאל'ה.מה אני
עושה? מתחילה ישר כי חבל על הזמן? או לוקחת זמן ללקק את
הפצעים, להסדיר נשימה ולנסות שוב? מי מבטיח לי שהפעם זה יעבוד,
ששוב אתאהב עד מעל הראש, ושוב אקבל את כל מה שנתת לי. אף אחד
לא מבטיח לי. אתה אמרת שזה לא יבוא ממך, הרי איך תוכל לסיים
משהו כל כך טוב. רק רגעים של בלבול ומצוקה גורמים לנו להחליט
החלטות מצערות שילוו בהמשך בחרטה אין סופית. למה לי לדבר איתך
במילים כאלה גבוהות? תן לי לפשט את זה ברגע של עצבים ואולי גם
חלקיק שנאה על מה שנהייתי ברגע שזה נגמר. אתה אמרת דיי, אחרי
שאני במשך כמה חודשים התלבטתי אם לסיים את זה. זה היה ברור לי
שזה לא מה שהיה ושכבר לא טוב כמו פעם. אבל מה, בשונה ממך אני
למדתי על הבשר ובדרך הכואבת איך זה שבן אדם אהוב יוצא מחייך
בלי דרך חזרה. יוצא דרך היציאה המוחלטת מחייך, בלי שום ספק
בנוגע לעתיד. הוא איננו. ואתה, ברגע של חולשה מצד שנינו הבאת
לזה סוף. כי זה תמיד יותר קל להרים ידיים מאשר להשתמש בקיים
ולשפר אותו. אולי אתה צודק. אני מקווה שאתה צודק. בשבילי, לא
בשבילך. ותראה אותי עכשיו, כל כך כועסת ומובלבלת, מבלבלת.
שולחת מסרים דו צדדיים על ניתוק ומצד שני קירבה. מה יש לי? אני
לא רוצה לראות אותך, אבל צריכה שתחבק אותי. כי מזמן לא הרגשתי
בטוחה כמו שהרגשתי בחיבוק שלך. ונמאס לי לחיות בעבר. אתה עבר
וזהו, ככה אני צריכה לתייחס אלייך. אז איך זה שאני משלימה לא
משלימה, אוהבת שונאת, רוצה לא רוצה אותך? תראה מה נהייה
ממני...