אמא.
איך את יודעת לעצבן ולהרגיז,
לשלוח את הזרועות כאב והרס שלך לכל פינה במוח האפרפר שלי.
כשאת אומרת לי "אה, אז אני מקווה שלא תהיה שביתה" אני רואה
בעיינים שלך איך את רוצה שאני אתקע בבית.
כל דבר קטן כבר מצטבר ואני מתפוצצת..
לפני 5 דקות החברות שלך היו פה ואכלו ארוחת בוקר-
ואחת אמרה "תכסי את העוגה!"
ואת אמרת: "זה בסדר, הבת שלי פה היא תסדר."
והיא אמרה לך בחזרה, "מה, היא לא באה איתנו?"
ואת אמרת: "לא.." ואז הפנת את עצמך אליי ושאלת אם אני רוצה
לבוא, כשערב לפני סיפרת לי את התוכניות שלך וביקשת שאבוא גם
לחנות איתכן, אמרתי שאני אבוא בבוקר לפני שאני נוסעת.
אבל אני לא נוסעת..
לא לת''א, ולא לב''ש, ולא לחנות אפילו ברחוב המקביל,
כי את יודעת לשכוח בלי לשכוח באמת.
תמיד הקול המרגיז שלך מגיע לכל מקום
ואת מתפלאת שהם לא מתייחסים- את לא מבינה שאת גורמת לאנשים
לרצות כל כך לא להקשיב.
איך מכל עכבר את עושה פיל ומכל פיל את עושה הר ומכל הר את עושה
אי, צועקת לטלוויזיה וחוזרת על אותן מילים שוב, ושוב, ושוב,
ועוד קצת.
אם מישהו מחבק אותך את מתחילה לצעוק ולבכות כמה כואב לך
שמחבקים אותך חזק מידי, להגיד לי כמה אני מפגרת- "את ואבא
שלך".
ואת מצפה שכשתשאלי עם מי הייתי רוצה לגור- שאני אגיד לך שאיתך.

עדיף לי לגור עם אדם שאני שונאת אותו ברעש מאשר לשנוא אותך
בשקט.
ואולי זה סתם הורמונים. אולי את באמת נחמדה- אבל ברגעים כאלה,
בימים כאלה, בשעות המייגעות שאת כזאת דרמה קווין על כל דבר
אני בוכה לבפנים
ואני כל כך רוצה לעזוב.
לעזוב ולא לחזור יותר לעולם..
עם כמה שאת נותנת לי אני אף פעם לא מרגישה שזה בא אליי
זה תמיד היה חייב לעבור אותך באיזשהוא אופן כדי שזה יגיע
אליי.
מתי אני אהיה עצמי, לבד, בשקט
ומתי תפסיקי לנסות לגרום לי להיות כמוך
מתי תביני- שאני אבא
ושאת חרא.