כבר חמש שנים הוא איתה. כבר חמש שנים חלפו מאותו הלילה במועדון
המעושן. מאותו הערב בו ישבו שניהם בקטבים הנגדיים של הבאר,
לוטשים אחד בשניה עיניים ביישניות. עיניים, שכמו קוים מקבילים,
לא נפגשות לעולם. הוא זוכר איך נשארו שניהם לשבת דוממים, מחכים
במבוכה לזרם האומץ שיחשמל אותם, שיוציא מפיהם את אותה השורה
הספונטנית שובת הלבבות. הוא זוכר איך נאבק בעצמו לא לוותר,
בעוד על הכסאות השכנים התחלפו הישבנים והיאוש גבר. הוא ידע אז
שישנה רק ברירה אחת, פתרון יחיד לבעיתו: הוא יתן לאלכוהול לשדך
ביניהם. אז הוא שתה. ובקצה השני של הבאר, הוא הבחין בה שותה
איתו. שוטים הוקפצו, לימונים ננשכו, פרצופים נחמצו, עד לבסוף
החושים קהו ובאה הגאולה.
כבר חמש שנים הוא איתה. כבר חמש שנים שהוא מאושר. הוא אוהב
אותה. מוזר כמה היה שונה אילולא היתה עימו. כה מלנכולי, שקוע
בתדמית האמן המתייסר שלו. איך היא שלפה אותו מהמבוך, הדביקה לו
כנפיים ולימדה אותו לעוף. הוא אוהב אותה. את כולה. איך שוררת
ביניהם הרמוניה מושלמת, או מה שחבריו מכנים: זוגיות מתוקה עד
בחילה. אחרי למעלה מארבע שנים של מגורים משותפים הם מתפקדים
כישות אחת משומנת היטב. חמש שנים של טוב. טוב מאד. מצוין. ואיך
כבר כל כך הרבה זמן הוא נטול דכאונות וחרדות, דאגות ופחדים.
יודע שהוא חוזר הביתה אליה. רגיל לאוכל החם שמחכה לו בבית,
בעוד חבריו הרווקים מנגבים בעמידה שאריות חומוס בא בימים,
הגוסס לו בודד במקרר. רגיל לחום שהיא קורנת מתחת לשמיכה,
לטמפרטורה המדויקת שהם יוצרים יחד בזמן ההתכרבלות
הטרום-שינתית. רגיל לטוביה, ילדם המאומץ והפרוותי, שמתנפל עליו
בליקוקים היסטריים כל פעם שהוא חוצה את מפתן הדלת. רגיל לרביצה
המשותפת מול הטלויזיה. רגיל לריבים הקטנוניים ולסקס המשובח
שאחרי. רגיל לביחד הזה.
כבר חמש שנים הוא איתה, וזה חייב להגמר. כל כך אוהב, כל כך
צבעוני, כל כך מסנוור. פשוט טוב לו מדי. כשהוא רוכן מעל הדף
הלבן, ומחכה לגברת מוזה שתועיל בטובה לקפוץ לביקור, בזמן שהעט
קופאת ויוצרת סביב ראשה כתם דיו מתסכל וכחול, אז הוא מנסה לסלק
את הפרפרים שסובבים את ראשו. והם בשלהם, מסרבים להעלם אפילו
לרגע אחד. כל מה שהוא חפץ הוא רק ברגע קטן של עצב, רגע אחד של
שברון לב. רגע שיאפשר לו לשרבט בזריזות כמה שורות מדממות על
הנייר. וכתם הדיו גדל וגדל ומשחיר את הדף. איך הוא אוחז
בגיטרה, אולי הפעם היא תפתיע. הוא פורט על המיתרים, מנסה לחלוב
מהם קצת תוגה, אך לשווא. שפריץ של אלגרו מתיז מתיבת התהודה.
הוא נכסף לאותן המנגינות שזרמו מתוכו בהיותו מדוכדך ושבור לב,
מנסה לשחזר את הכאב.
כבר חמש שנים הוא איתה. האהבה חונקת אותו. מנתקת את מוחו מזרם
היצירתיות. הוא קורא ספרים מרתקים של סופרים מחוננים, מאזין
לשירים עוצרי נשימה של משוררים גאונים. אחד מהם איבד אהובה
לסרטן, שני שכל בן בלבנון, שלישי ניצל ממחנה ריכוז. הוא יודע,
זה נורא, אבל לפעמים הוא מקנא. פעם, כשהיא איחרה לחזור
מהעבודה, הוא פחד שקרה משהו נורא. המחשבות שנולדו מתוך חרדה,
גדלו והיו למפלצת. הוא ניסה לשים להן קץ, אך דמיונו משך קדימה.
ברוחו הטלפון צלצל, וקול כבד מצדה השני של השפופרת בישר לו על
מותה. הוא דמיין את בכי התמרורים, את האובדן הנורא, ואיך לבו
נקרע מבפנים. הוא דמיין איך כולם משתתפים בצערו, ואיך הוא מסרב
לראותם. הוא דמיין את הלילות הלבנים, הכרית הלחה מדמעות, את
הסבל, את הלב הנמק. איך הוא יתיישב על המיטה לאחר ששוב לא
יצליח להרדם וישלוף את המחברת מתחתית המגירה. הוא דמיין איך
בהינף יד הוא כותב את השורות היפות ביותר שאי פעם כתב, ואיך
המילים מספרות על הכאב הגדול ביותר שאי פעם נברא. בדמיונו הוא
עומד מעל הקבר הפעור ומקריא את שכתב, דמעה זולגת במורד לחיו.
ובעוד עיניו טמונות בדף הלבן, תולים בו כולם את מבטם הענוג.
הוא נלחם במחשבות, מנסה להדוף אותם חזרה אל תת המודע. הוא
התבייש בעצמו, איך הוא מעז! ואז נפתחה הדלת ואהובתו הופיעה
מצדה השני, יפה מתמיד. הוא רץ לקראתה וחיבקה בחוזקה. הוא סיפר
לה איך דאג והיא התנצלה. חיש הוא הוריד את המים על כל הרפש
שזרם בראשו.
כבר חמש שנים שהוא איתה. ואולי הוא סתם פחדן. פעם זו היתה
החתונה שהפחידה אותו, אורבת לה באופק כמו ספינת פיראטים
אימתנית. אך לא כעת. היום הוא מסוגל לראות בה את אשתו, אם
ילדיו. מתישהו, בעתיד... אך לא מזה הוא מפחד. ישנו פחד גדול
יותר. הפחד הנורא ביותר הרובץ על כל יוצר, על כל אמן, על כל
אדם שאי פעם החליט לבטא את רגשותיו בפומבי. הפחד מבינוניות.
הפחד מלגלות לאחר שנים של התמסרות, שנים של תשוקה, שאתה לא טוב
יותר מעוד אלפי אנשים. להרים את הראש, להביט סביב, ולפתע
להבחין שאינך הראשון במירוץ. שאמנם חלק ניכר מהמתחרים נשארו
הרחק מאחור, אך ישנם גם רבים לצידיך, וכמה בודדים המובילים
בהפרש כה ניכר, שכבר קשה לראותם. להבין שזה המקום בו אתה צריך
להחליט אם לעצור, לנשום לרווחה ולוותר, או אם לתת את ריצת
חייך, ריצה שתשאיר אותך מותש ודואב, אבל בר סיכוי להצטרף
למובילים. הפחד כה גדול וכה חזק. מה הוא רוצה? מה הוא צריך?
אולי המחשבה שדי לו איתה היא רק נסיון להשליך את הפחד על אדם
אחר. ואולי הוא באמת לא מסוגל ליצור בסביבה כה מחניקה. אולי
באמת הוא לא מסוגל לרוץ כשהיא נתלית בשרוולו.
כבר חמש שנים הוא איתה, והגיע הזמן להחליט. לפעמים הוא מתפלל
שיבוא מישהו, ובצורה ברורה והחלטית יסביר לו בדיוק מה הוא צריך
לעשות. יעבור איתו שלב שלב על כל הנימוקים והתרחישים, אולי
אפילו יגלה לו מה עלול לקרות בכל אחד מהעתידות האפשריים. וכך,
לאחר שיחה ענינית של חמש דקות, הוא יידע בדיוק מה לעשות ואיך
לפעול. אבל כמו תמיד, החיים מחזיקים את הקלפים צמוד לחזה,
מפתיעים בצורה כה מרגיזה. לפעמים הוא חושב שאולי מסתובבת לה שם
בחוץ נשמה תאומה. אחת שתעורר בו השראה בכל מבט, בכל תנועה. אחת
שמשב הרוח שבעפעוף ריסיה יספיק לאלף שירים. אחת שקימורי ירכיה
ילחשו לו מאות מעשיות נסתרות. ואולי היא כבר שלו, והוא פשוט
שכח איך לראות. אולי היא אצלו ביד, אבל הוא עסוק מדי בעצמו
בשביל להבחין בה, להבחין בכל הדברים שפעם מילאו את כולו. בכל
הדברים שבגללם הוא איתה כבר חמש שנים. אולי, ואולי לא.

חמש שנים שהוא ישן איתה, אוכל איתה, שוכב איתה. אבל הוא כבר לא
ממש איתה, הוא במקום אחר. ואין לו מושג לאן הוא הולך מכאן.



- מתישהו באיזור 2004