כל בן אדם מכיר את התחושה שחייבים להחזיק יד של מישהו. חזק,
שלא תברח אף פעם.
אני רוצה להחזיק את היד שלך ולא סתם יד רנדומלית שאספתי בשוק.
אני צריכה את היד הספציפית הזאת כי היא כמו פלס, שמראה לך עד
כמה אתה מאוזן ביחס לשאר העולם.
כשמתעורר בך הצורך להחזיק יד של מישהו פתאום כבר לא רואים
ידיים ברחוב - כולם מחביאים אצבעות בכיסים.
ואני רק רוצה לדעת איך אני מאוזנת ביחס לשאר העולם.

יש אנשים שמדגמנים כפות ידיים.
כבר מזמן קופירייטרים מצליחים הבינו שידיים זה דבר שמוכר- כמו
סקס. אולי אפילו יותר.
כולנו בבסיסינו מחפשים יד להיאחז בה.  מין משטח בטוח לגמרי.
היינו כולנו סומכים על הרצפה אבל כוח הכבידה הוא דבר כל כך
חמקמק בימינו שהדבר הכי יציב שאפשר למצוא בינתיים הוא רק יד של
מישהו אחר. ומה זה יד כבר? בשר, עצמות וכמה ציפורניים? מה
פתאום. יד היא דבר כל כך עשיר ומלא:
יד מכה. יד מלטפת. יד יורה. יד כותבת. יד מנגנת. יד מגרדת. יד
היא כמו שלט אוניברסלי לעולם שלפני המצאת הטלוויזיה. ואנשים
זקוקים כל פעם רק לכפתור אחד- שיראה להם שהכל בשליטה- שיאפס
בתוכם את כל המונים הפנימיים. ופתאום הכל ברור כשיש לך יד
להחזיק. אתה יודע מי אתה ואיפה את עומד; אם זה כרגיל או
במהופך.

היד שלך היא כמו אלפי ידיים שונות כי היא יודעת (בלי לזוז
בכלל), היא יודעת להשרות בי כזאת שלווה שלא משתווה אפילו לידו
של אלוהים על תקרת הקפלה הסיסטינית.


לבעלות התלתלים