הוא צילם את הרגע הזה. הוא חיבק אותה חזק חזק. הכי חזק שהוא
יכול. הוא סחט ממנה כל טיפה של מיץ.
"הכנתי לך מתנה", היא אמרה. היא פשפשה קצת בכיס ולאחר חיפוש קל
הוציאה מטפחת פרחונית מגולגלת.
"אני מצטערת שאני מביאה לך את זה ככה... לא היה לי זמן לעטוף
את זה".
הוא לקח את הממחטה לידיו ולחץ מעט. הוא גיחך.
"אתה צוחק עליי! אם יכולתי הייתי עוטפת את זה! זה פשוט ש...
שברגע האחרון... אני-"
"זה בסדר. זה עדיף ככה", הוא הרים את מבטו, "יותר אישי ככה".
הוא פתח את הבד הרך בעדינות, משתדל למשוך את הרגע. בפנים הייתה
אבן קטנה ושחורה, חדה מצד אחד.
היא עטפה את ידיו בידיה והרימה אותן כלפי מעלה. "לא ידעת
ששמרתי את זה, אה?" היא אמרה בחיוך.
הוא הסתכל חזרה אל תוך עיניה. "ראיתי אותך שמה את זה בתיק.
מדהים ששמרת את זה. כל כך הרבה זמן עבר..."
הוא החזיר את החפץ לתוך הממחטה ועטף אותו בעדינות. "זיכרון
מתוק. עכשיו גרמת לי להרגיש רע שלא הבאתי לך כלום".
וברגע אחד הוא נזכר. הוא תפס את ידה והתחיל מושך אותה אל מחוץ
לגן. הוא הוביל אותה והיא הלכה אחריו. היא לא ידעה איפה הם
ולאן הם הולכים.
הם עצרו ליד עץ גבוה וזקן עם גזע עבה וחזק. הוא כרע ברך לצד
העץ והזיז סלע קטן למרגלותיו. מתחת לסלע היה בור עמוק ובו
מחברת.
"הנה. בשבילך", הוא הושיט לה את המחברת.
היא התבוננה במחברת ופתחה אותה. הייתה זוהי מחברת שירים. "מה
זה?"
"בכל פעם שהייתי חושב עלייך הייתי מתיישב פה, ליד העץ, וכותב
עלייך שיר... אף פעם לא הייתה לי ההזדמנות להביא לך את זה..."
הוא שתק קצת וחייך חצי חיוך, "טוב, אולי גם לא היה לי כל כך
האומץ..."
היא נשענה עליו, עצמה עיניה, ונתנה לו נשיקה ארוכה על הלחי.
הוא רעד לרגע. צמרמורת עברה בכל גופו. מהלחי עד קצות האצבעות.
שפתיה עזבו אותו באיטיות. היא פקחה את עיניה והתיישבה ליד העץ.
ידיה הקטנות ניקו מעט את כריכת הספר ופתחו אותו בעמוד אקראי.
"מ-מה? רגע, את מתכוונת לקרוא ממנו עכשיו?"
כאילו לא שמעה את דבריו החלה לקרוא מהספר בקול. וכשסיימה, צחקה
מעט וחייכה אליו.
הוא הסמיק, לא כהרגלו.
"וואו, אף פעם לא ראיתי אותך מסמיק." היא קמה והסתכלה עליו
מקרוב.
הוא לא ידע איך להתמודד עם נעיצת המבטים ונעשה נבוך אף יותר.
פניו נעשו אדומות עד כי היה נראה שהוא לא יכול להסמיק אפילו
טיפה יותר. הוא הפנה את מבטו ממנה.
"אל תתחבא ממני." היא הפנתה את ראשו חזרה אליה. הוא הסתכל אל
תוך עיניה, התקרב מעט ומיד התרחק.
לפני שהספיק להסיט את מבטו, היא התקרבה אליו ונישקה אותו.
הם התנשקו כמה דקות. מחובקים ואוהבים. כמו בחלום. הוא הידק את
ידיו והיא את שפתיה. נזכרים אט אט בכל הרגעים הקסומים שחוו
יחד.
שפתיהם התנתקו אך הם המשיכו להסתכל האחד על השנייה עוד כמה
דקות.
"אז מה?" הוא לחש, "עכשיו כל אחד מאתנו חוזר אל הבית, בן-הזוג
והילדים, ואנחנו שוכחים שכל זה קרה?"
היא השפילה מבטה ולחשה כתגובה "אין ברירה".
הוא הרגיש איך הגרון שלו מתייבש ועיניו נרטבות. "אני מניח שמה
שהיה באותם הימים זה זיכרון ויישאר זיכרון", הוא גמגם.
היא התקרבה אליו וחיבקה אותו. חיבוק של אהבה עצובה. שניהם
אוהבים, מחובקים ובוכים.
אט-אט הם התרחקו. ידיהם ניסו לתת עוד רגע של מגע, אצבעותיהם
מגע אחרון.
היא בקושי הצליחה לפלוט "היה נחמד לפגוש אותך אחרי כל כך הרבה
שנים... ולהיזכר."
הוא הנהן וניגב את פניו.
הם הסתובבו,
כל אחד
לדרכו.

יצירה שנכתבה לפי התיעוד שיש לי ביום חמישי, 14 ביולי 2005.
לא יודע למה לא פרסמתי אותה בסוף באותו הזמן... אבל היא כל כך
רלוונטית לעכשיו.